יום ראשון, 16 ביוני 2013

ג'ולייטה ואני

בפעם האחרונה שישבתי ליד נהג שנסע במכונית ספורט, ירדו לי הביצים לקרקעית הרכב. זה היה בפורשה 911 ובעליה החדשים של הפורשה רצה להראות לי איך מכוניתו החדשה מצליחה לעבור את ה-200 קמ"ש. לאחר שעבר את ה-250, לקח לי כמה דקות לאסוף את החלקים שלי שהלכו לאיבוד במהלך הנסיעה.
איני מבקר רכב, אולי הגיע הזמן, ובייחוד אחרי שראיתי את החוויה שמאחורי כל העניין.
זו לא הפעם הראשונה שמכונית משתלבת בפוסט אוכל פה בבלוג. בפעם הקודמת זה היה עם הסמארט הקטנה והמופלאה שהפכה להיות מכונית של פיקניקים.
הפעם, השתנו הכללים כשהציעו לי את חווית הנהיגה במכוניות אלפא, לנצ'יה, פיאט או אבארט, היה לי ברור שהפעם אני עם האלפא והפעם הייתי רק אני והתלתן.

לנצ'יה ואלפא היו מכוניות שאני בתור נער וילד, זוכר אותם כמשאת חלומו של כל מתבגר.
בלנצ'יה היו נוסעים הצעירים פושטקים שיש להם סטייל אבל הם עדיין היו פרועים. באלפא היו נוהגים הפושטקים המתבגרים יותר. הבורגנים של הפושטקים, אלו העשירים (מגדלי יו של היום) כשלכל אחד צמיד גורמט זהב על ידו עם זרת המתהדרת בציפורן ארוכה, צווארון מורם כמו פונזי מHAPPY DAYS ואלו המחמירים עוד יותר על הדימוי העצמי שלהם, היו מקפידים גם על פיאות בסטייל אלוויס.
דויד, בן דודי האנגלי, יום אחד חזר הביתה עם אלפא ברלינה חדשה ועד היום אני זוכר את אביו קורע לו את עור התוף מצעקות כי מעכשיו המשטרה תשים עליו עין בתור בנו של עבריין צמרת.
הברלינה במודעת פרסומת משנת 1972. באדיבות אתר נוסטלגיה אונליין. זוכרים?
הודות ליקב צ'ילאג, שזו אולי הפעם הראשונה שאני זוכה לטעום את היינות הלבנים הטובים שלהם, יצא לי לשלב בין השניים. לטעום יין משובח ולנהוג נהיגת מבחן באחת מהמכוניות עליהן דמיינתי כילד.
כמה מילים על צ'ילאג:

חמש סדרות של יין יש בצ'ילאג. PRIMO, SOLO, VIVO והיינות הלבני אבל לפני כן, כמה מילים עם אורנה, היינית. סופר לי כי אורנה, העשירה בצבעוניותה, עזבה משרה רמת דרג באוניברסיטת תל אביב והלכה ללמוד את רזי היין באיטליה. ב1999 השיקה אורנה צ'ילאג את החבית מרלו הראשונה שלה ומאז ועד היום, התפתח לו היקב עד לכ20 אלף בקבוקים בשנה. 
לרגל האירוע, טעמתי את הגוורצטרמינר הקלאסי שיש לו ארומה נעימה ועשירה עם מגוון רחב שלטעמים.

אחד הדברים שאני הכי אוהב באלפא, זה שמכל נקודה בה מביטים באוטו, מתגלה צורה חדשה. העיצוב מורגש ומודגש בכל פינה.
ללנצ'יה יש ריספקט. ניגשים אליה בהדרת כבוד מסויימת. היא שומרת על דיסטנס. יכול להיות שזה לאור העבר שלה בישראל או מכיוון שממבט ראשון, רואים שמדובר במכונית המשדרת יוקרה נעימה. 

הדילמה היתה לא קלה. מה קודם? יין או אלפא?
הלכתי על האלפא. עדין לנהוג 170 קמש כשאני עדיין עירני ופיקח.
לקחתי את המפתחות, התנעתי את המנוע האימתני ויצאתי לדרך.
אף פעם לא אהבתי את הדימויים הנשיים שמבקרי רכב נותנים למכוניות בהם הם נוהגים. הביטויים האלה, דוקא גורמים לי להתרחק מהרכב אותו הם מתארים. מבחינתי, עד לנהיגה באלפא, כמעט כל המכוניות בהן נהגתי, היו אותו הדבר.
הג'ולייטה חייכה אלי בכל משך הנסיעה. פתחתי את הגג לרוח החופשית ויצאתי לדרך.
התחושה היתה כיפית עד לכדי מחשבות שאני חוזר אם אותה ג'ולייטה הביתה. (לא קל להפרד מ-160 אלף שח אבל מה בין זה לדמיונות כל עוד מותר לחלום)

לא אוכל להמשיך לפרט את מעליותיה של הג'ולייטה. אני לא מבקר רכב והנסיון שלי הוא בנהיגה הוא בעיקר בפקקי הארץ במכוניות ליסינג אירופאיות/יפניות/קוריאניות סטנדרטיות אבל אתם יכולים לדמיין מה עבר על היונדאי I25 החדשה שלי כשעברתי אליה מיד לאחר הנהיגה בג'ולייטה. אני חושש לחשוב בקול שהיה יכול להיות זה מבחן לא רע לרכב הקוריאני ולעמידות המנוע שלו.
אז אני אמשיך לחלום...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה