יום שני, 24 ביוני 2013

פעם אחת, אונו

לפני שאני הולך למסעדה, אני בודק מה אמר עליה שגיא כהן, מבקר האוכל של עיתון הארץ. 
לא שהוא האורים והתומים שלי או כוס התה אבל אם יש למישהו מה לומר בצורה חכמה, הוא האיש. בעבר, הייתי קורא את רוגוב אבל כשזה עלה למרומים, נשאר כהן. כהן, שאין לו מה לבקר, הוא מתבל את מילותיו בציטוטים פואטיים חסרי תוכן אבל הם מספיקים כדי למלא את ה200 מילה שהוא צריך לספק עבור המסעדה אותה הוא מבקר. 
לאחרונה, לדעתי שגיא כהן קצת נסחף. הוא מחפש בנרות את הפינות הקטנות, אלו שנופלים עליהם כל חסרי הנסיון העובדים במסעדה ועל נפילות קטנות אלו הוא מבסס את הביקורת שלו. 
בטרם הגעתי לאונו, קראתי מה מספר עליה המבקר. אם לתמצת את מילותיו, הוא מחה על כך ששמות המנות אינן משקפות את המנה במציאות והמנות תמיד סובלות מעודף יצירתיות. לדבריו: אוכל איטלקי הוא אוכל פשוט, ופשטות היא משהו שהשפים היצירתיים שלנו פשוט לא מסוגלים לסבול. אם באיטליה מתקינים רוטב עגבניות מעגבניות, אצלנו יתקינו אותו מעגבניות שרי, אנשובי, צלפים ושוקולד לבן. אם באיטליה מכינים ניוקי מתפוחי אדמה, אצלנו ישפרו אותו בעזרת תרד, פקורינו מיושנת, רוקפור מעושנת ונגיעה, אבל ממש נגיעה, של מרמלדת תפוזים. (ציטוט מהביקורת) 
אז יצאתי לאונו, כשאני יודע למה לצפות. 

את אונו אני מכיר. מסעדה איטלקית כשרה שהתפרסמה בסדרת הריאליטי "פותחים מסעדה" בה נראה שלב אחר שלב שלבי ההקמה של המסעדה עד לפתיחתה לציבור. 
אונו היא עוד אחת ממסעדותיו הטובות של איציק אנקונינה. המסעדה יושבת באחת ממבני העסקים החשובים של תל אביב, בית IBM לשעבר (בתור ילד אני זוכר אותי נוסע באוטובוס וצופה על הפלא הזה של הבניין שעומד על רגל אחת) הנמצא בקרבת בית המשפט בתל אביב ובאזור סחר שופע. 
בשעות היום, מספקת המסעדה תפריט עסקיות ובערב הוא משנה את פניו לארוחות שף מושקעות. 
התפריט שלנו באותו ערב כלל שתי מנות פתיחה, שתי מנות עיקריות ושני קינוחים. 
להלן הרשמים:
פוקצקת אונו: פוקצה מקומית עם 3 מטבלים. מנת פתיחה טיפוסית במסעדה איטלקית. מנה טעימה
סביצ'ה בורי: מנת דג נא טעימה משולבת בצלפים, זיתי קלמטה ואבוקדו. מנה טעימה וטובה. 
שמנו מבטחנו בידיה של המלצרית וקיבלנו שתי מנות דגים מומלצות: 
דניס ומנת ספיישל דג הים. שתי מנות הדג היו עשויות נכון. טעימות ועסיסיות.
הדג מוסר הוגש כשעל הצלחת הונחו שני פילטים של הדג ולצידם גם שארית הדג עם האידרה והראש כפרזנטציה על הצלחת. עבורי הפרזנטציה היה משעשעת אך ליבי ליבי עם מי שאינו אוהב לראות עיניים של דג בצלחתו. הדג היה עסיסי, טעים ועשיר בטעמי ים.
הדניס שהוגש, הוכן עם ראגו תפוחי אדמה עם בצל וקולורבי וירקות כשסלט דודו חמצמץ משוח מעל לדג ונתן לו טעמים עשירים וכיפיים. 

לקינוח: טימיסו ומקפא ברולה וניל
מסעדה איטלקית וחלבית ראויה להתאדר במנות קינוח מרשימות.
הטירמיסו היה עשיר וכל ביס היה טעם יותר מעניין מקודמו. המרקם היה מאוד שונה מטירמיסו שאכלתי עד היום. הוא היה טרי כאילו הוכן באות והרגע. (וזו מחמאה מבחינתי)
מקפא הברולה דמה לגלידה אלגנטית והכיף הגדול שבהגשה היה לשבור עם הכפית את החלק העליון הקפוא של המקפא בדומה לשבירת זכוכית דקה.טעמים מפתיעים וחינניים.

ביקשנו חשבון. 443 שקלים עולה ארוחה זוגית כמו שלנו. לא זול. כפי שאתם רואים בחשבון הסופי, השמות הפומפוזים של המנות השתנו והם קוראים לילד בשמו. אכן זה ראוי וקל להבנה למי שאינו מתמצא באוכל איטליקי, מה שאומר שיש דברים בגו וראוי לשמוע לדבריו של המבקר.
האוירה במסעדה נעימה. בערב בו היינו, הבחנתי בזוגות צעירים, משפחות שלמות ורובם לא היו בעלי חזות דתית. מה שאומר, שאונו מתאימה לכולם ונותנת מענה ראוי לכל מגוון הקשת הסועדים. 
השרות של המסעדה אדיב, ענייני ומקצועי אם כי מעט איטי. לקח לפחות 10 דקות עד שלגמנו את המשקה הראשון שלנו מרגע שהתיישבנו בפינה שהוקדשה לנו. בהתחשב ביום חם ולחות אימתנית, זה לא הכי נעים. 

בסך הכל אונו עונה על הצפיות, היא לא מפתיעה, לא מסקרנת אבל נותנת תמורה מלאה לכל שקל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה