יום שני, 27 באוגוסט 2012

אמסטרונג, הטלויזיה הראשונה בבני ברק ואני

כמוכם, גם אני מעולם לא פגשתי את האיש הגדול ההוא שצעד לו על הירח. גם לא עשיתי שום צעד משמעותי, קטן או גדול כדי להשתוות לעוצמתו האדירה של אותו אירוע גדול מימדים. אבל כנראה שהייתי עד לאירוע גדול מימדים אחר בשעה שהוא דילג לו בצעדים גדולים על אותו מרקע לבנבן ובוהק. 
היו אלה הימים של בני ברק הצעירה. הורי שמעו ממישהו ששמע ממישהו שמישהו אחר הביא לארץ קופסא שדרכה אפשר לראות איש שמדבר. אחר כך קראו לזה טלוויזיה. 
נסענו שעות עד שהגענו לאותו בית אליו אבי נכנס ולאחר מספר דקות הוא חזר עם אותה קופסא גדולה. (יודעי דבר יספרו לכם שהספק, היה גם הוא חרדי-דתי. קשה לא להאמין איך זה היה קורה היום). 
בבית, אבי חיבר את החוטים וכל מיני מקלות שבלטו מהצדדים כאילו הם היו אוזניו של מיקי מאוס. 
אחר כך הם הרימו טלפון לכמה חברים (אלה שהיה להם טלפון) כדי שיבואו לחזור בפלא ותוך מספר דקות התמלא ביתנו בהמולת אנשים שחפצו לראות באיש הקטן שמדבר מהקופסא. 
לימים, התברר לי שהיה זה אותו הרגע של הנחיתה הראשונה על הירח. 
הטלוויזיה ואני שנתיים אחר כך
אכן, הטלוויזיה הראשונה בבני ברק. צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות. 

נודלס מהירים בצעדים קלילים עם חזה עוף צלוי 
מצרכים: 
כרוב פרוס לפרוסות
250 גרם חזה עוף חתוך לקוביות
1 בצל קצוץ דק
כוס אפונה מבושלת 
חבילת נודלס מהרית הכנה
פפריקה וקצת שמן 
חופן בוטנים
כף חרדל 
כף מיונז 
שמן שומשום

הכנה: 
מניחים את הכרוב על נייר אפיה ומברישים עם החרדל והמיונז, אופים בתנור למספר דקות עד שיזהיב. מתבלים את החזה עוף עם פפריקה ומערבבים עם הבצל ומעט שמן. מכניסים לתנור חם למשך כ-10 דקות. (שני שלבים אלו ניתן להכין במעוד מועד) 
משרים את הנודלס במים חמים למשך 1/2 דקה (אפילו פחות) ומסננים לקערה. מוסיפים את החזה עוף הצלוי ואת האפונה המבושלת. 
ערבוב קצר, מתבלים עם שמן שומשום ומפזרים מעל את הבוטנים ויש לכם יופי של ארוחה 





יום חמישי, 23 באוגוסט 2012

לאסי שובי הביתה

אני מתחיל להריח את הסוף של הסוף. 
שני הזומבים שמסתובבים לנו בבית מראים סימנים שהם מבינים שההפקרות הזאת ששמה החופש הגודל מגיע לסיומו בשעה טובה. 
כבר יומיים שאני נוסע לעבודה ואני מביט מסביב לחפש חצבים שיתנו לי את אותותיו של סופו של אוגוסט. מאוד מקוה שזה יקרה בקרוב ואשמח לדווח בקרוב. 
הימים עדיין חמים ומתישים אבל בערב מתחיל להיות לי קצת קריר. חזרתי לחפש את השמיכה והערב חזרנו לשוב בחצר, בלי מזגנים ועם כוס משקה קריר ביד. 
את הלאסי הראשון בחיי טעמתי לראשונה לא בהודו מכיוון שבהודו לא הייתי אף פעם בחיי. היה זה במדינת האם הקולוניאלית בממלכה המאוחדת הבריטית בשעה שהייתי בקפה בונינגטון שאני כל כך אוהב לבקר בו. 
למי שלא יודע, בבונינגטון קפה יש כל יום שף מתחלף. כל יום תפריט הפתעה והודות לרעיון המופלא הזה, יצא לי לבשל בקפה מספר פעמים. (חפשו את בונינגטון קפה Bonnington Cafe שב Vauxhall, London)
באחד הפעמים הכינה ענת את הלאסי. המשקה ההודי הטעים והמרווה שמכינים אותו מיוגורט ושייק פירות. 
הלאסי הפעם גם הוא על יוגורט אבל ניסיתי אותו עם נקטרים שקניתי ומיץ רימונים טבעי שקיבלתי לטעום. 
מיץ הרימונים הוא מיץ טבעי שמופק מרימונים אורגניים ואין ספק שהוא מגיח לאויר העולם בדיוק בזמן לקראת ראש השנה (נו אתם יודעים, מצוות כרימון וכו') 
טעמו מתוק ואינו נופל מטעמם של מיצי הפירות שקונים בדוכני המיץ הטרי בשווקים (וזו מחמאה). 
כדי לקרר את המשקה, השתמשתי בקוביות קרח ממים מסוננים שעזרו לי לקבל קוביות קרח שקופות ויפות (ישנם כאלה שקונים וביות מפלסטיק, שלי אמיתיות לגמרי)
ראוי לציין את סינון המים בכדים ביתיים. ראשית, אני מתנגד באופן אישי לשימוש במים "מינרליים" כיוון שמדובר במשאב מדינה שנמכר תמורת נזיד עדשים ומדובר במשאב טבע שהולך ונכחד וחבל. שנית, מי שלא משוכנע מטיב המים שלו ואין לו ממון רב להתקין כל מיני מכשירים או סננים משוכללים, ראוי שיקח לו כד סינון לא יקר ויעביר את מי השתיה שלו דרך הכד. הכד שבתמונה הוא כד DAFI, מוצר חדש שמספק את "הסחורה".
מים מסוננים של DAFI



לאסי בשלושה צבעים
מצרכים: 
ליטר יוגורט
מיץ פירות / נקטר / לפתן פירות מקופסא (אני השתמשתי בנקטר אשכולית, נקטר אשכולית אדומה ובמיץ רימונים טבעי) 
מי ורדים

הכנה: 
מכניסים את הכל לבלנדר ומעבדים עד לקבלת מרקם אחיד. 
יוצקים לכוסות גדולות עם המון קרח ומגישים 
מקפידים אוהבים להוסיף פיסטוקים טחונים, את האדום המזעזע של המלבי ועד מלא רעיונות. אני אוהב את זה נטורל. 







יום ראשון, 19 באוגוסט 2012

שלווה חריפה

היה לנו ויכוח בבית האם פעם היה אפשר להכין ארוחת גורמה עם אותם המצרכים שהיו פעם. 
הדור הצעיר של הבית טען שבתקפות ילדותינו המצרכים היו דלים וחסרי טעם ולכן הסבתות (האשכנזיות במיוחד)לא ידעו להכין אוכל איכותי אלא התמקדו באותם מאכלי העדות של פעם. 
כדי להוכיח לדור הצעיר והחצוף שהוא טועה ובגדול, הכנתי מספר מנות שהיו מורכבות כולן ככולן ממרכיבים פשוטים שאפילו היום קשה להשיגן. 
דבר ראשון, הלכתי לחפש את השלווה. אותה חיטה תפוחה מתוקה שהיתה הקורנפלקס שלנו כילדים. 
אחר כך, הסרדינים. מוצר שליווה אותנו מהילדות ועד הצבא וכל השאר היו הקישוט. 

הנה הדוגמא הראשונה: 
סלט סרדינים עם שלווה בתיבול עוקצני 
מצרכים: 
סרדינים (השפרוטים של פעם למרות שהשתמשתי בסדרינים כבושים ואיכותיים) 
עגבניות תמר או שרי חצויות
זוקיני פרוס לפרוסות דקות
פלפל אחד חריף קצוץ דק
חטיף שלווה של פעם 
שלווה של פעם 

הכנה:
מלהיטים מחבת פסים ויוצקים מעט שכבה דקה של שמן זית. 
מניחים את הזוקיני ואת העגבניות ליצירת פסי צריבה יפים. הופכים פעם נוספת ומורידים מהאש. 
קוצצים את הפלפל החריף ומוסיפים את הכל יחד לקערת ערבוב גדולה. 
מוסיפים את הסרדינים וחצי כוס של שלווה.
מתבלים עם שמן זית, חומץ בלסמי ומספר טיפות של טבסקו ומגישים. 







יש לי מה לומר: ביקורת על "קיטנת" כפר המכביה

אז הקייטנות הסתיימו והילדים עוד קודחים וזה יקרה עד שיתחילו שוב הלימודים. מה לא ניסינו ועל מה לא שרפנו עוד ועוד כספים.
המוח לא מפסיק להמציא רעיונות והנה קיבלתי הזדמנות לתת קפיצה לרמת גן לאזור הפארק הלאומי.
בראש ובראשונה אני חייב להצהיר שככל שנחשפים בפני המתקנים של כפר המכביה, אני מגלה עולם ומלואו בתוך שטח רחב ידיים הנמצא בלב המטרופולין של תל אביב. 
שטח הכפר גדול ורחב ידיים עד כדי שבכל פעם מרגישים כאילו הגעתי למקום אחר. בין אם זה למסעדת השף של שלום גניש, לאולם האירועים והכנסים או למרכז הספורט של הכפר. 
לפני מספר ימים קיבלתי הזמנה לחוש במו עיני במועדון הספורט של כפר המכביה. איני איש של ספורט, אף מעבר ועל כך יעידו עודפי הקילוגרמים שלי אלא שברוחי אני ספורטאי חובב שמוכן לספק עצות לכל מאמן וקבוצה. הכותרות בישרו טובות ולכן גייסתי לטובת בחינה מדוקדקת של הנושא, שני ילדים (שמא אגיד ילידים) עצבניים שרואים את סופו של החופש קרב ובא כשהם מצויידים באמא אחת מותשת שמשתרכת אחריהם הסופרת את השניות לתום החופשה. 
את הבריכה אני מכיר עוד מילדותי כשנהגו הורי לקחת אותי ללמוד שחיה וג'ודו ("כדי שלילד יהיה בטחון עצמי").
הסוקרים שלי היו הילדים. הם קיבלו פס להסתובב היכן שרק רצו והיתה להם יד חופשית. 
בבואי לאסוף אותם, שמעתי חוויות ועל מה הם שמו עין וזוהו הדיווח שלהם עם קצת תוספות משלי. 
מגרשי הטניס גדלו והתרחבו. ילדים יכולים לשחק שם להנאתם ככל שירצו וההורים יכולים לשהות להם בהנאה בסאונה יבשה או רטובה לבחירה. 
אולם הספורט שופץ והוא נראה מודרני לכל פעילות ספורטיבית ולרשות ההורים עומדת קפיטריה ומזנון. לראשונה נבנה מתחם עולם הילד הכולל שלל מתקני חוץ ופנים לילדים. 
כיוון שאוכל הוא הצד החזק שלי, בחנתי מקרוב את התפריט המוגש. האוכל מוכן על המקום ומגישים שם כמעט הכל וכל מה שילדים אוהבים כמו שניצלים, המבורגרים, בשרים על האש, צ'יפסים ועוד. 
אז הכל טוב (כמעט). למי שחפץ בקייטנה גם אחרי אוגוסט, מוזמן. 
הערה לסיום: המחיר. אמנם מדובר בכניסה חופשית לכל המתקנים לכל המשפחה לכל השנה אבל להיפרד מאלפי שקלים (החל מ-4000 ש"ח) דוקא בימים של שתייקרויות, אפעס, מחמיץ קצת את האוירה. יפה יעשו פרנסי הכפר אם ימצאו דרכים להוזלת המנויים. 







יום רביעי, 15 באוגוסט 2012

יש לי מה לומר: ביקורת מוצר לסנדביצ'ים של עינת

לא יודע מה אתם אבל אנחנו סופרים את הימים עד תום חופשת הקיץ. עוד מעט זה בא, השקט והרוגע (זמני, עד לחופשת ראש השנה) וכבר עולים בראש תכנונים של ארוחות לבית הספר. 
שוב אזכיר לטובה את מפעלו של ג'יימי אוליבר שלקח על עצמו משימה לפצח את מפעל ההסעדה בבתי הספר של בנותיו ושוב אציין שחבל מאוד שאין דבר כזה בארץ כיוון שאין ביקורת על מה מביאים איתם הילדים להפסקות האוכל. 
לפני מספר ימים אותגרתי לבדוק עם ילדי הבית, את הסנדביצ'ים של מאפיית קיבוץ עינת. 
קיבלנו שלושה סוגים שונים של סנדביצ'ים משולשים ארוזים בקופסת קרטון הנמצאת בדרך כלל במקרר של האוכל המהיר בתחנות הדלק. 
לילדים לא גיליתי כלום. נתתי להם שיבחנו לבד תוך שאני בוחן את התנהגותם והבעות פניהם לטעמים החדשים. 
כריך משלוש בולגרית:
סנדביץ מלחם קסטן כם גבינה בולגרית ובתוספת פלפלים ועגבניות צלויות עם פסטו. 
הלחם היה טרי. הגבינה לא היתה דומיננטית ואף מעט תפלה. הסנדביץ נאכל מהר וללא תלונות מיוחדות. 

סנדביץ משולש טונה. 
סנדוויץ מלחם קסטן במילוי טונה מתובלת. 
חיוך עלה על פני הילדים. כמעט ואיני מכיר ילדים שמוכנים לאכול טונה. לא עזרו השיכנועים ועל כן נאלצתי לטעום מהסנדביץ בעצמי. הטונה לשם שינוי היתה טעימה ומתובלת עד כדי שהזכירה לי את הטונה המעושנת שאני אוהב לקנות בלוינסקי. אלא ש...זה היה רק לרגע כיוון שמדובר בטונה מקופסא ולא יותר מזה. 
הלחם לא היה טרי ולא היתה כמות נדיבה ומשביעה

סנדביץ משולש פסטרמה דלת שומן:
לחם שיפון קל עם פסטרמה דלת שומן (כך כתוב על האריזה) אלא שהדלות היתה לא רק בשומן. הייתי מצפה לקצת יותר השקעה. יחד עם זאת, הסנדביץ היה טרי וטעים אך לא משביע וחבל. ילד מאוכזב לא יחזור בשנית. 

לסיכום: 
חיי המדף של הסנדביץ הם כ-4 ימים לאחר יום הייצור ויש לאחסן את הסנדביץ בקירור של מקסימום 4 מעלות קור. שלנו היו בני יום או יומיים ובחלקם היו סימני עייפות החומר. לא בטוח שהייתי רוצה לתת לילד סנדביץ בן 5 ימים ולא בטוח שהוא היה נוגע בו. 
אני תמהה האם יש מקרר בכיתה או שהילד צריך להיות מצוייד בצידנית כדי לשמור על טמפרטורה נאותה לסנדביץ.
ועוד הערה אחת חשובה:
כדי ללמוד על הסנדביצים, נכנסתי לאתר הבית של קיבוץ עינת. את המפעל אני מכיר כמפעל המכין קרוטונים ועוד כל מיני דברים מעניינים. לצערי אין קשר בין התמונות המוצגות באתר לבין המציאות בסנדביצים. האשליה מוכרת אבל המציאות כואבת כפליים. 






יום ראשון, 12 באוגוסט 2012

קרמבל קונפי עם ענבים - תאמינו או לא, עכשיו יש דבר כזה

הדיונים ברשתות הסגורות של הבלוגרים לפעמים משעשעות אותי. 
מידי פעם מועלה נושא לדיון בנושאים שונים שרק בלוגרים יוכלו להבינם בהתלבטות ובקנאה היומיומית. לא קנאה פונדמנטליסטית אלא קנאת סופרים. 
בשבוע שעבר הועלה דיון בנוגע למקוריות המתכונים. מבלי לחוות את דעתי האישית, אוכל להעיד שמדובר בנושא בעייתי. 
בעבר כתבתי על הקרב העיקש עקוב מדם שהיה באוסטריה למי שייך הזכות להשתמש בשם ה"זאכרטורטה" כעוגת הבית.
40 שנה נאבקו הצדדים כשכל אחד טוען לבעלות על המתכון הסודי ועד שבסוף הכריע בית המשפט העליון האוסטרי בהחלטתו. 
זה לא ביג-דיל להמציא מתכון ולייחס אליו מקוריות ופרטיות אבל בעידן בו אנו חיים, אנו מקבלים השראות וגירויים מכל פינה, ריחות וטעמים. 
יפה יעשה כל אחד אם ידע תמיד לציין את מקור ההשראה או הסיבה בה הוא בחר במתכון. העידן בו אנו חיים אוהב שיתוף ופרגון. לא שאני צדיק עלי אדמות אבל אני יכול להגיד שקצת סימפטיה לא תזיק. 
אז אני לא יודע אם יש לייחס את המתכון הבא כהמצאה. בסך הכל ערבבתי כמה מרכיבים ויצא לי משהו חביב ומוצלח לטעמם של האורחים. הכל נולד כי לא מצאתי תאנים לקרמבל שרציתי להכין. (שמים לב איך לאט לאט יש פה יותר ויותר מתכונים מתוקים???) 
כשדמנייתי את הקרמבל, חיפשתי מה יכול להיות מקורמל יפה. לבצל יש את הקרמל שלו וגם לשום אבל איך לכל הרוחות הוא שייך כמנה מתוקה? לא יודע, אבל הלכתי על זה. 
את הקונפי הכנתי בכל מקרה למנה אחרת. האמת שהרשת מלאה בקונפי. לא התבשיל אלא קונפי המסעדה האומללה בה הייתי לפני כשנה. משום מה, כולם טוענים שהיה להם טוב. אז לבריאות. הנה הקונפי שלי 

קרמבל קונפי עם ענבים. 
מצרכים: 
ענבים אדומים ללא חרצנים
2 שקיות סוכר וניל 
לקונפי:
5-7 בצלצלים קטנים

2 ראשי שום מפורקים לשיניים 
שמן זית 
עלי טימין 
לקרמבל:
2 כוסות קמח 
1 כוס סוכר חום 
חבילת חמאה 
פקאנים שבורים 
כף אבקת קינמון 

הכנה: 
בסיר קטן מחממים את השמן ומקפידים שלא יגיע לרתיחה. 
מכניסים את הבצלים ואת השום עם הטימין ומבשלים על אש קטנה לזמן ממושך ככל האפשר (שעתיים לפחות) 
מכינים את הבצק. בקערה מערבבים את כל מרכיבי הבצק ביחד ומפוררים עם הידיים עד לקבלת פירורים ומשתדלים שלא יהיו גושים בכלל. 
לאתר צינון הקונפי, מסננים את הירקות מהששמן. מפרידים את הענבים מהגבעולים ושמים את הכל בקערה גדולה. מוסיפים את הסוכר וניל ומערבבים. 
מסדרים את הענבים והקונפי בכוסות חסינות אש ומעל סוגרים עם הפירורים של הקרמבל. 
אופים בתנור עד שרואים שהמיצים מתחילים להופיע על הפירורים. 
מוציאים ומקררים ומעבירים להגשה 











יום רביעי, 8 באוגוסט 2012

קרמשניט חצוף

לא יעזור כלום אבל בכל פעם ששוב אני מצליח להתמודד עם קינוח, יש לי התרוממות רוח אינסופית שיכולה לשמור אותי בעננים לזמן רב. 
בשבוע שעבר הייתי צריך נחמה מתוקה רצינית וזאת לאחר משבר חטיף המארס. כיוון שהתקרית הפכה למשבר טראנס אטלנטי וכל כך הרבה מילים עברו מצד לצד, עד כדי שהרגשתי איך הרבה כוחות נשאבים ממני. אין כאן המקום לעדכן אבל אני מבטיחכם שיהיה סוף טוב. 
הנחמה הכי מתוקה שאני מכיר מילדותי היא הקרמשניט. אותה עוגת קרם מתוקה שיכולה רק לגרום לנחת על השפתיים. 
כיוון שלעולם לא אצליח לחכות את המקור, הנה גרסה משפורת וחצופה בה שילבתי טעמים לא מוכרים לקרמשניט ושיבלתי אותה עם גרסה עצלה ועוקצנית מעט. 
לקרם המסורתי הוספתי פטל שהוקפא במעוד מועד והפכו את המילוי לחמוץ מתוק עסיסי. את העלים, ברוב חוצפתי העזתי ולא הכנתי אלא קניתי באחת הרשתות ולו רק כדי לאפשר את הכנת קרמשניט ב-10 דקות. 
קרמשניט חצוף
מצרכים: 
2 מיכלי שמנת להקצפה
2 עלים לקרמשניט מוכנים 
כוס פטל קפוא 
לקרם פטיסייר
2 כוסות חלב 
1 כוס סוכר
2 חלמונים
1 כף קורנפלור
מקל וניל
הכנה: 
ראשית מכינים קרם פסטייר. עליו מושתת הקרמשניט.
בסיר קטן מבשלים את החלב וחצי כוס סוכר. מוסיפים את מקל הוניל שהוא חצוי ומביאים לרתיחה וממשיכים לבשל על אש קטנה. 
בקערה נפרדת מקציפים את החלמונים למוסיפים אותם בהדרגה יחד עם שארית הסוכר. מוסיפים את הקורנפלור וממשיכים עד שמתקבל קצפת אחידה. 
אחרי בישול החלב עם הוניל, מסננים את החלב מהוניל ומאחדים את השניים יחד תוך כדי השוואת טמפרטורות איטית ובחישה אחידה. 
בנתיים מקציפים את השמנת לקצפת אחידה ומעבירים את הקרם שהכנו לקצפת תוך כדי תנועות קיפול. 
מניחים בסיס קרמשניט אחד בסיס התבנית ויוצקים מעל את הקרם עם הקצפת בצורה אחידה ככל האפשר. 
נועצים את הפירות, הפטל במקרה שלנו בתוך הקרם בצורה שווה ככל האפשר ומכסים הכל עם העלה השני של הקרמשניט. 
מעבירים לקירור. 
לפני ההגשה בוזקים מעל אבקת סוכר כמו המסורת המקובלת 









יום שני, 6 באוגוסט 2012

פסטיבל ג'יימי אוליבר בערוץ האוכל





הרשו לי להיות לוח מודעות.
(גילוי נאות: לא שיחדו אותי, לא קיבלתי טובות הנאה ואפילו אין לי ערוץ האוכל) 
https://playnet.co.il/Uploads/People/763/Image_6400.jpg
תמונות באדיבות ערות האוכל
את ג'יימי אוליבר אני מוקיר באופן אישי אודות לסדרה האמיצה שלו על האוכל המוגש בבתי הספר בבריטניה. 
ג'יימי שכל כך דאג מה יתנו לבנותיו לארוחת צהריים בבית הספר השכונתי, הזדעזע כשראה מה מגישים לילדים. 
אודות לחוצפתו הוא פנה למקבלי ההחלטות ושכנע אותם להחליף את התפריט המשמין ועתיר הרעלים, לאוכל טרי וטעים. 
אז מה יש בו באיש הקסום הזה שאין שף/סלב שמנסה לחכותו? 
מצד אחד הוא בריטי משעמם שבכל פעם שהוא מוסיף פלפל חריף, הבריטים מתמוגגים מהנאה כאילו המציאו את הגלגל מחדש.
ומצד שני, אם תשתיקו את הטלויזיה כשאתם צופים בתכנית שלו, הוא נראה כמו אחד משלנו. חצוף ומעודכן כמו שצריך. מי שמכיר את ההסטוריה שלו, יודע שהבחור נזרק מכל מסגרת בית ספרית. אחר כך הוא ניסה את מזלו במספר מסעדות עד שהתגלה על ידי אנשי הBBC.
סדרת הבישול החדשה של ג'יימי בערוץ האוכל, מוציאות את הבריטי המשועמם החוצה.
אין להם הרבה ימים של שמש אבל כשהיא מפציעה, מתחילה חגיגת בר-ב-קיו בריטית לתפארת. שוב, הודות לשף החצוף.  
צפיתי בפרק הראשון של הסדרה הפסטיבל של ג'יימי Jamie's Big Festival
כל המתכונים שבסדרה נעשים בחוץ בתנאי שדה כפיקניק או בחצר הבית עם גרילר פחמים מפח כמו שלנו וביחד עם חברים הם מכינים מתכונים עם טעמים אמיתיים ולא פלצניים. 
https://playnet.co.il/Uploads/People/763/Image_8371.jpg
תמונות מערוץ האוכל
הישראלים משוכנעים שהם נולדו עם המנגל ביד ואחרי הצפיה אני משוכנע שבהחלט יש מה ללמוד ולקבל רעיונות ובנוסף, אתם מקבלים חווית צפיה כיפית.
הוא מכין עופות על האש בסגנון ג'מייקני, דגים משופדים על האש, פנקייק הודי, בשרים צלויים על אבן ועוד. 
הסדרה מזכירה לי את שעות הצפיה שלי הן כילד והן כבוגר בתכניות הבישול באנגליה לפני שהיו כאלה בארץ. כשבהיתי בקית' פלויד,השף שטייל בכל העולם והביא מטעמים מהמקומות הכי רחוקים שיש כשהוא מבעיר את האש עם פחמים ומערבב את הכל במחבת ענקית 
הסדרה חביבה, קופצנית. אין מתכונים מסודרים או אתר אינטרנט ממנו אפשר להוריד אותם. האוירה מאוד מזכירה לי אותנו הישראלים. אין פה תגלית קולינרית או יחסים אסורים עם עגבניות אבל כיפית לצפייה עם בירה קרה ומזגן דולק. 
אז אם יש לכם ערוץ האוכל, חפשו את הסדרה החדשה (כתבו לי שיש רק 3 פרקים. אם כבר טרחתם להביא אותו, לא חבל?) 




יום ראשון, 5 באוגוסט 2012

לקרדה ודגמ"ח

אני חולק משרד עם אחד ששמו מאיר. הוא יותר מאיר ממני בהרבה דברים. מאיר פנים למי שבא לבקר אותו, גם אם מדובר בהכי נודניקים וקרציות שבעולם. 
תכונותיו לפעמים מביאות אותי עד כדי פליאה. כאלה שאחרי דקה הייתי מאבד את סבלנותי כלפיהם, אותו מאיר, ממשיך להאיר פנים לכל אחד. סבלנותו מרקיעה שחקים והוא יחזור על אותם המילים שוב ושוב גם אם מולו תשב פולניה שלעולם אינה שבעת רצון. 
לאט לאט מאיר מתגלה בפני. כמעט כל בוקר הוא מגיע עם חיוך על פניו. לא פלא, אני מגיע ברכב ובפקקים והוא ברכבת. אני מגיע לבדי והוא, תמיד הוא מגיע אחרי שקרא את עיתון הבוקר ושוחח עם חבריו לקליקה הקבועה בקרון "הפרטי" שלהם.
הוא מביא סנדביץ מהבית (שאשתו מכינה לו) ואוכל בשעות מסודרות ואני, מחפש ריגושים קולינריים בפיתה שבסביבה. 
בין לבין אנו ממשוחחים כל רומו של עולם וכך אני מגלה את עולמו הפרטי ויש לו כנראה לא מעט. (תשמעו, הוא חובב פרפרים...מדהים כי בחיים לא זכיתי להכיר חובב פרפרים). 
גיליתי גם שהוא חובב דגים מלוחים ומעושנים. "דגמ"ח" הוא קורא לדג מלוח. כזה במביאים בסעודה שלישית לבית הכנסת. כזה שאני אוהב להיות סנוב ולא לקרוא לחברים ואז אני קוצץ בצל ועגבניה ומחסל אותו מבלי שאיש ידע. 
אז יללה מאירקה, זה בשבילך 


עלק סשימי לקרדה עם סברס וגרעיני עגבניות בשמן צילי
פילה של לקרדה אמיתית, נקיה מעצמות ומפולטת 
גרעיני סברס 
גרעיני עגבניה 
חופן של בצל ירוק קצוץ 
שמן צילי (שמן זית שבושל בטמפרטורה נמוכה עם פלפל צילי) 
רוטב בלסמי


הכנה: 
מערבבים את זרעי העגבניה והסברס ביחד ומתבלים בשמן צילי.
כדי לשפר את הטעם, אפשר להוסיף מעל הבזקים קטנים של טבסקו שיתרמו לרוממות הרוח.
טועמים ומתקנים עם מלח גס 
פורסים את פילה הלקרדה לפרוסות ומסדרים בצלחת הגשה שטוחה. 
במרכז מניחים את זרעי הסברס והעגבניה ומפזרים מעל בצל ירוק. מטפטפים מעל מעט חומץ בלסמי. 
מתבלים עם פלפל לבן ומגישים עם וויסקי טוב 









יום רביעי, 1 באוגוסט 2012

פוסט צרחנות (לא שגיאת כתיב)

מה עדיף?
למצוא תולעת בתפוח או חצי תולעת בתפוח (אחרי שנגסתם ממנו) ?


לפני המון שנים, עוד בטרם אני זוכר את עצמי, קישון כתב מערכון "חבילה עוברת" על בונבוניירה שעברה מיד ליד כמשלוח מנות לחגים עד שהגיע ליעדה, לאותה משפחה שהתחילה את הסבב.
כשפתחה המשפחה את החבילה המוכרת, הם גילו שהבונבונירה מלאה בתולעים.


ביום שני האחרון עצרתי בתחנת הדלק של חברת "פז" בדיוק איפה שיש התחנה של בטר פלייס בירקונים פאתי פתח תקווה על מנת להתרענן ולמשוך מזומן בחנות YELLOW. כדי לפנק את עצמי, קניתי בהמלצת המוכרת האדיבה 3 חטיפי שוקולד ב-12 ש"ח. 
לקחתי 2 יחידות MARS וסניקרס אחד. 
שניים מהם חוסלו להם בטרם הגעתי הביתה ואחד שמרתי לי לבוקר של אתמול כדי להתפנק בפקקים של תל אביב במיוזעת. (הבהרה: הגעתי הביתה ב7 וחצי בערב בקירוב, החטיף היה באוטו כל שעות הערב ולא היה חם ובבוקר יצאתי מביתי בשעה 7 בטרם הרכב היה חם. כל טעיון כי החטיף נמס באוטו משולל כל יסוד) 
תוך כשאני עומד בפקק, שלפתי את המארס מהמחבוא שלי באוטו ופתחתי לי אותו בהנאה. 
איך שאני פותח, קפצו לעברי פירורים של שוקולד שמיד זיהיתי אותם כתופעת לוואי של תולעים חובבי שוקולד. 
מיותר לספר את תחושת האכזבה בה כמעט והחטיף היה לו בדרכו לפח אלא שידי השמאלית הזריזה שלפה את הטלפון הנייד ומייד צילמתי 2 תמונות כדי לתעד את האירוע המביש.




כשהגעתי למשרד שלחתי ליילו YELLOW באמצעות הפייסבוק (קצת מוזר לעשות להם לייק בשעה שאני נזכר בתולעים אבל ניחא) הודעה בזו הלשון: 
שלום יילו
אתמול רכשתי 3 יחידות של מארס בתחנת ירקון בפתח תקווה
באחד מהן יש תולעים
ואני מאוד מתפלא, או שמדובר במוצר ישן או שמדובר בפגם בייצור המוני
נא התייחסותכם במיידי לפני שזה עולה לשלל הקירות שלי ברשת
מצב תמונות 
חן חן 

אכן אציין לטובה כי נציגי הפייסבוק של יילו YELLOW הגיבו יחסית מהר וביקשו את הטלפון שלי על מנת שנוכל לדבר. מייד שלחתי להם את מספר הנייד והמתנתי למוצא פיהם. 
אחרי שתזכרתי אותם, רק בשעה 4 בערך, 6 שעות לאתר פנייתי הם ניאותו לחזור אלי. 
הנציגה היתה אדיבה אבל אין קשר בין אדיבותה ליעילות הטיפול בתלונה. 
היא ביקשה חשבונית קניה. הסברתי לה שאין, זרקתי. 
היא ביקשה שאסור לתחנת הדלק בה רכשתי את החטיף. הסברתי לה שאיני עובד פז ולכן אין כל סיבה שיתחילו לטרטר אותי 
היא ביקשה את מספר כרטיס האשראי שלי כדי שתוכל להוכיח כי אכן קניתי את החטיף ביילו. הסברתי לה שהדרישה הזויה כיוון שהעטיפה נושאת את תג המחיר עם הלוגו של יילו YELLOW ואיני צריך להוכיח שרכשתי כיוון שהמוצר בידי. 
היא ביקשה שאשמור את החטיף. הם רוצים לבדוק אותו. שוב הסברתי לעלמה כי לא נראה לי שאני צריך לפתוח מעבדת מחקר ושימור תולעים אצלי באוטו או בבית. לא עזרו השכנועים. 
אחר כך, כשראיתי שאין כל כך עם מי לדבר, (יש עם מי אבל אין על מה) עברתי לפסים מאיימים מעט. "שמעי, אני מוכן לחכות עד מחר בשעה 9 בבוקר. (24 שעות מהרגע בו פניתי אליהם) אם לא תתקבל תשובה משביעת רצון, ישנה עוד אפשרות.
מכיוון שביילו YELLOW החליטו שלא להגיב על פי מה שסיכמנו, הרי היא לפניכם האפשרות השניה וחבל כי היה לי פוסט כל כך טעים להעלות היום. 


אה, ועוד משהו, באותו יום ברגע בו רכשתי את החטיפים, היה ביקור באותה תחנה של צמרת יילו YELLOW של כמה אנשים חשובים מאוד. הסתבבו שם אנשים עם חולצות תכלת של פקידים חמורי סבר. הם חילקו הערות למוכרנים בחנות "את זה תשימו פה ואת זה תשימו שם". היה הרושם כי כל מה שמטריד אותם זה עוד כסף בקופה.
לצערי הרב, את איכות המוצרים אף אחד לא בדק. וחבל. 
אז אם פעם חשבתם שחנויות הנוחות בתחנת הדלק נועדה לפנק אתכם, (חשוב לציין, מדובר בנתח שוק שרק הולך וצומח עם מחזורי עתק מידי שנה) כדאי שתקחו עוד משנה זהירות, שמא תתקלו גם אתם באחיהם של התולעים שהיו בחטיף שלי 

בבואי הביתה, צילמתי להנאת הקוראים את החטיף האמור. שימו לב לחורים של התולעים ולהאבקה שיצרו התולעים....
אז מה עדיף?