יום רביעי, 29 בפברואר 2012

טעימה אחרונה מפסטיבל האוכל של מטה יהודה #2

את חלקו השני של הסיור והטעימות אני רוצה לתת לשתי בשלניות מוכשרות (ובסוף גם נקנח בבירה טובה)
כמו שכבר כתבתי בפוסט הקודם, םסטיבל האוכל הכפרי של מטה יהודה מארח מטיילים שבאים לטעום משלל הטעמים ומתוצרת נשות במועצה.


רינה לוי, בעלת "הקדירה של סבתא" ממושב צפרירים הינה בשלנית מדופלמת מומחית לאוכל צרפתי. אלא שחזרתה לשורשים של מקום ילדותה מביא אותה לטעמים אחרים. 
בביתה אפשר לטעום אוכל ערבי מסוגנן, סלטים טריים ושלל תבשילים עם נגיעות מקומיות, ללא הלוק הפלצני של תל אביב.
עם כניסתי לביתה, קיבלה אותי אח בוערת בגזעים מקומיים שהכניסה את שאר האורחים לאוירה פסטורלית כפרית. 
השולחן שהיה עמוס בסלטים מכל טוב הארץ, אומלטים חמים ופיתות שקיבלו מגע אישי מיוחד.
שמתי לב במיוחד לעובדה שרינה מוסיפה נגיעות אישיות משלה לכל תבשיל או סלט ותמיד מסתתר לו איזה קסם קטנטן שמקפיץ את הטעם המסורתי.
אחר כך שפצעה לה השמש, יצאנו החוצה למרחבים שסביב הבית וניתן היה לראות שמדובר במקום שיש לו יכולת לקלוט אורחים רבים.


רינה היא יו"ר פורום הבשלניות במועצה. בבית הקדירה של סבתא היא מארחת קבוצות הבאות לסדנאות, אירועים, טיולים וארוחות ייחודיות (מינימום 10 משתתפים) וכן היא עורכת ערבי נשים.
במסגרת הפסטיבל, פותחת רינה את ביתה לכל מטיילי המועצה והיא מזמינה את המטיילים לבוא ולטעום משלל המטבח הערבי המקומי. 


הקדירה של סבתא, מושב צפרירים


כדי לא לבלבל בטעמים, נלגום מעט בירה בטרם נמשיך.
בשטח המועצה קיים לו מועדון פורום מבשלות הבירה של מטה יהודה.
הפורום מונה מעל ל-15 מבשלות כולן פרטיות בידיים של חובבי האלכוהול. מידי שנה מלבד פסטיבל האוכל הכפרי מקיימת המועצה פסטיבל בירה וכן פסטיבל יין, ללא ספק אפשרויות חשיפה רבות.
ליאון מקיבוץ צרעה, דרום אפריקאי במקור, הוא הבעלים של מבשלת שמשון. בטרם אפשר היה לרכוש מוצרים להכנת בירה בצורה חופשית (כמו כשות, לתת ועוד) הוא היה נעזר בחברים שהיו נוסעים לבריטניה והיו רוכשים עבורו חומרים וקיטים להכנת בירה בייתית. 
ליאון מציין לטובה את שיתוף הפעולה שיש לו עם המועצה המסייעת לפורום המבשלות להשיג מוצרים וחומרים במחירים טובים יותר מאשר היה רוכש בעצמו והוא אף מציין את הליווי העסקי במסגרת הפורום.
הבירה של ליאון תוססת בדיוק כמו שאני אוהב. ליאון מציין שהתסיסה היא טבעית ללא הוספת גז. מידי פעם הוא משתעשע לו עם טעמים שהוא רוקח ולאחר שטעמתי בירה עם טעמי קינמון, אני יכול לציין לחיוב את הניסיונות שלו.


את בירה שמשון (כיאה לשמשון הגיבור תושב האזור) אפשר יהיה לטעום בהפנינג מיוחד שמארגנת המועצה בסוף השבוע 9,10 למרץ שיתקיים באוירה פורימית במושב צפרירים.


הכוכבת הבאה של הפסטיבל היא צוקית אהרון הבעלים של "מאכלי ננה" מהישוב שריגים לי-און. היא ומשפחתה עלו מכורדיסטאן בשנות ה-50 כשהם ממשיכים לשמר את מסורת האוכל הכורדי. 
צוקית היא אישה פעלתנית ותוססת. לאט לאט היא חושפת שרוב שנותיה היא היתה בצבא בתפקיד קצינת נפגעים. לאחר שפרשה, היא נדבקה בחיידק העבודה הציבורית, היא הגיע לכנסת לפעילות פרלמנטרית ועושה רושם שבכוונתה להמשיך בפעילות זו.


צוקית, מעבר לפעילותה הציבורית, מארחת בביתה קבוצות וארוחות מאורגנות לטיולים וסדנאות הנערכות במקום. 
חצר ביתה מאורגן היטב ומאפשר לארח קבוצות גדולות וקטנות. 
בשיטוט ברשת מצאתי את ננה מספרת יחד עם צוקית על האוכל הכורדי, תרגישו חופשי לראות.
ייחודו של האוכל הכורדי הוא בבישול איטי לאורך זמן רב וכמעט שאינו מתובל מלבד פלפל ומלח או שיוסיפו לו לימונים, סומק או מיץ רימונים. שאר התבלינים המוכרים לנו הם בגדר מחוץ לתחום ועל כן מורגשים הטעמים המקוריים של התבשילים. 
טעמתי סוואר חיטה גרוסה מושחמת עם בצל מטוגן שהוגש עם חצילים ודלעת שבושלו ברוטב אדום חמוץ מתוק 


וכן אורז שהתבשל עם קרדי (לוף ארץ ישראלי) שהוא ירק הגדל בעונת החורף והכורדים נוהגים לקטוף אותו ולבשלו במשך שעות רבות כדי להוציא ממנו את הרעלנים המצויים בעלים. 


צוקית אוהבת לספר אודות המשפחה והמסורת סביב האוכל הכורדי. היא מספרת חוויות ילדות ומנפקת טיפים לכל שואל. 
לאשכנזים שבינינו היא מציעה מתכון ל"קובלך" (על משקל קרפלך של הפולנים) כדי שגם אנחנו נרגיש חלק מתרבות האוכל של העדה. 


מאכלי ננה, מושב שריגים לי-און


עוד מקומות המשתתפים בפסטיבל (כולם עסקים קטנים טובים ומומלצים) ניתן לקרוא באתר הבית של הפסטיבל וכן בתכניה
בחוץ פריחה משגעת, מרבדים של צבעים בכל פינה. לאלו שמתכננים לצאת לטייל, מטה יהודה זה המקום, לא רק בפסטיבל אלא כל השנה.
תהנו 



יום ראשון, 26 בפברואר 2012

פסטיבל האוכל של מטה יהודה - עוד עסקים קטנים #3

פונקציונרים, פקידים, חברי כנסת, ראשי מועצות ועיריות, מנהלי מחלקות, מנהלים בכלל, לא עושים לי את זה. 
אני אנטי ממסדי בכל רמ"ח איברי ונגד כל התארגנות שבאה בשיתופי פעולה שהם, כל הפונקציונרים האלה מעורבים. כזה אני. 


ראש המועצה של מטה יהודה הוא איש פעלתני. אחד כזה שמזכיר לי את רון נחמן שנמצא שם מיום שאומרים את המילה אריאל, את טדי קולק ז"ל שמעולם לא פרש ועוד כמה אחרים. 
סביבו של משה דדון אפשר למצוא את בני כיתתו מבית הספר היסודי אשר מתפקדים בשאר תפקידי מפתח של מנהלי מחלקות וכל השאר וכל זה כבר לא עושה לי חשק. 
אלא ש...כנראה שיצר הפעלתנות שלו עושה למועצה רק טוב. (לא, אל תצפו ממני לדברי חנופה, זה לא יקרה) לאט לאט בצעדים בטוחים הוא מיצב את מטה יהודה כמרחב תיירותי קולינרי כמו פסטיבל היין (למועצה כ-31 יקבים בשטחה) ועוד עשרות עסקים פרטיים מהתחום הקולינרי הממוקמים ברחבי ישובי המועצה. 
התברר לי עוד שהמועצה מסייעת לעסקים אלו על ידי הקמת פורומים מקצועיים מתאימים (לדוגמא פורום היקבים, פורום מבשלות הבירה, פורום בשלניות ועוד). לכל פורום יש מנחה שמקבל את שכרו מהמועצה. הפורום מתאגד ומאפשר לרכוש חומרי גלם במחירים נוחים יותר וכל עסק מקבל ליווי עסקי ומקצועי. השבוע הוזמנתי לראות מקרוב את ההכנות לפסטיבל. 


אם האג'נדה שלי בתקופה האחרונה היא לסייע ולקדם עסקים קטנים, פסטיבל האוכל של מטה יהודה הוא הוא (אין טעות הכפל המילים) המקום האידיאלי לחשיפת עסקים קטנים שבונים את עצמם על תיירות מקומית, על חשיפה של מפה לאוזן ועל מוצרים איכותיים וטובים ולא מתועשים. 


במהלך השבוע הקרוב אביא מספר המלצות להן נחשפתי במהלך הסיור המקדים. אני קורא לכל מי ש...לכו, טיילו להנאתכם. יש שם אוכל טוב, אוירה טובה ואנשים טובים. 


העוגות של מימי
למימי יש שני תארים אקדמיים אבל גם אלה לא הביאו לה את מנוחתה ועל כן הודות לאפשרות לשנות משהו בחיים, היא עברה הסבת אקדמאים ובשנת 2001 היא סיימה את לימודי הקונדיטאות במכללת הדסה. 


מספר שנים של עבודה בתל אביב תחת טובי הקונדיטורים כמו קלוד בן שמעון, היא פרסה כנפיים וחזרה לביתה בגבעת ישעיהו שם הקימה עסק פרטי עם שימי אחיה צעיר. 
כיום הם משווקים את תוצרתם לבתי קפה ובנוסף הם מקיימים מכירה בעסק הפרטי שלהם הנמצא בבית ההורים שבמושב. 


המקום של מימי הוא בית פרטי, כשבקומה התחתונה נמצאת הקונדיטוריה שלה כשהכניסה טובלת בירק ובעצי פרי. 
מימי מציעה למכירה עוגות יומולדת, עוגות שמרים, מקרונים בשלל טעמים, עוגות בחושות ועוד. 
העוגות של מימי, גבעת ישעיהו


יין שריגים 
את יין שריגים כבר יצא לי להכיר בפסיטבל היין של המועצה.
אוריאל הררי, איש משרד החקלאות ומורה דרך המקצועו, מימש את אהבתו לאדמה ולאזור בו הם גרים והקים יחד עם רעייתו את היקב. היקב נמצא בתוך שטח ביתם שבמושב לי-און שריגים (קצת מסובך הסיפור הזה עם השמות של היישוב אבל מדובר ביישוב מטופח טובל כולו בירוק) הנמצא כחלק מהחורש הטבעי של יער בריטניה והם מפיקים כ-3000 בקבוקים מ-10 חביות יין. אכן, יקב קטן בכל מובן המילה. 
תהליך הפקת היין החל מבחירת הגפנים, מתבצע על ידי מרבית בני המשפחה. כולם מתגייסים לבציר כשאת הגפנים הם מביאים מהר כיתרון שהתחום המועצה ואחר כך כולם ממשיכים להיות שותפים לתהליך הייצור כולו כיאה ליקב משפחתי.
היקב הוא אחד מבין 31 היקבים שבתחום מטה יהודה. כמו שכבר ציינתי קודם, לכל היקבים יש פורום במימון המועצה בו הם מקיימים מפגשים מקצועיים, בניית מערך רכש משותף וכן גב במסייע לכל יקב במודל העסקי שלו. 
אוריאל מספר שלפני כשנה הוא הגיש למועצה תוכניות לבניית יקב ובית בד עם מרכז מבקרים בתחומי שטח היישוב וכעת הוא ממתין לקבלת האישורים לכך. 
במסגרת הפסטיבל, מקיימים משפחת הררי אירועי תרבות עם אומנים בתוך מתחם היקב והם מזמינים את כל המטיילים לסיור ביקב ולטעימות יין. מי שאוהב, מוזמן אף לרכוש יין במקום. 



פסטיבל האוכל הכפרי ה-12 של מטה יהודה יתקיים החל מיום חמישי ה-1 במרץ. אירועי פסטיבל האוכל יתקיימו מדי יום שישי בתאריכים 9.3, 16.3, 23.3 ו-30.3. הסיורים משלבים ביקור בבתי הבשלנים, ביקבים, במבשלות הבירה ובסדנאות האומנים באזור. בכל סיור יבקרו המשתתפים בשלוש נקודות. הסיורים בנויים לפי אזורים גיאוגרפיים וייצאו ממתחם הקניות 'ביג' בבית שמש בשעות הבוקר. לרשות הנרשמים יעמדו אוטובוס מלווה ומדריך מהאזור ילווה את הקבוצה. בכל אתר ישמעו המשתתפים את הסיפור האישי של בעלי המקום ויטעמו מנות טעימה קטנות ממיטב תבשילי העדות באזור.
ההרשמה מראש. הסיורים בתשלום ולמבוגרים בלבד. פרטים והרשמה במוקד 8108*, בטלפון 02-9900903 ובאתר המועצה www.m-yehuda.org.il.






יום רביעי, 22 בפברואר 2012

מקדמים עסקים קטנים: הגראג' של צורית ומוח של כרובית

בהמשך לפוסט הקודם שלי לקמפיין שלי לקידום עסקים קטנים, אני ממשיך את הקו. הפעם אין מדובר בעסק בתחוםהמזון אבל בהחלט עסק שראוי להתקיים.


בשבוע שעבר היתה לי הפתעה. 
שיטוט בפייסבוק הביא אותי למישהי שמוכרת כמו שמוכרים בחו"ל: גראג'-סייל. 
ביונייטד-סטייק-אוף-אמריקה הדבר די נפוץ. כשרוצים למכור משהו, לחסל מלאי או סתם להעיף שמאטעס לא שימושיים, פורסים שמיכה גדולה או שולחן גדול בחצר הבית ומניחים עליו את שלל הפריטים שרוצים למכור. 
מי שרוצה, עובר וקונה. 


לגמרי במקרה, הזדמנתי לפגישה עסקית בכפר ויתקין. צ'אט קצקצר לצורית שאני בסביבה ועוד שיחת טלפון וצורית מחכה לי בחצר כשהיא מכוונת אותי הישר לחצר הבית.
בית קטן בערבה בכפר ויתקין - צולם עם הגלקסי שלי
בחצר ביתה עומד צריף קטנטן לתפארת, גרסה מוקטנת של בית קטן בערבה בו מאוחסנים מאות אם לא אלפים של פריטים מכל הסוגים. סירים, צלחות, כלי בית, מוצרי חשמל משומשים, שלטים, תמונות וכל הבא ליד. מיני שוק הפשפשים והכל במחירים השווים לכל כיס. 
צורית קיבלה אותי בחיוך רחב (אפילו יותר רחב מחיוך של דיילת אלעל) ועם לב פתוח. היא ערכה לי סיור מקוצר במחסן שלה ובכל רגע חשבתי שאני הולך להעמיס חצי ממה שהיא מציעה. (שמתי עין על המאוורר העתיק, על הטלפון מעץ ועל הבקבוק של הסודה) 
לכל פריט יש מחיר. היא זוכרת כל אחד ואת מחירו בעל פה במהירות ובלי מיצמוץ. 
אני, שבכלל הגעתי לרכוש כרזה ישנה של סוכריות מנטה, יצאתי משם עם קופסת נס קפה ישנה ומסטינג מקורי של MG שעיני צדה תוך כשהיא סוקרת בפני את שלל האוצרות שלה.


המסטינג החדש שלי 
שנים שאני מפנטז על מסטינג. זה מחזיר אותי ל25 שנה או יותר אחורנית כשאכלתי עם חברי לטירונות ארוחות מתובלות בחול מדברי במסגרת סדרת שטח. 
אחר כך, בכל פעם כשפתחתי את קיטבג החירום שלי במילואים והוא הציץ אלי מתחתית הקיטבג, חייכתי להנאתי שבהחלט יהיה מעניין לנסות לבשל פעם עם מסטינג. 
שיטוטים בשוק הפשפשים לא הביאו לי את המסטינג שאני מחפש. גם המסטינג שמצאתי אצל צורית לא היה אותו אחד אבל היה בו משהו מעניין. מוטבע עליו המותג של מכוניות היוקרה MG. 
אז מאיפה הגיע אלינו המסטינג הזה? 
המסטינג, MESS TIN באנגלית, כלי אוכל בתרגום חופשי, הוא כלי אוכל המשמש חיילים בשטח. 
הכלי עשוי מאלומניום גס לא מעובד, בדרך כלל הוא מלבני כשהוא מורכב משני חלקים כשאחד סוגר על השני. 
המסטינג יכול לשמש ככלי לבישול בתנור או תחת אש על איכה או מדורה וגודלו הוא כגודל מנה אישית. 
כשהיינו טירונים היינו נוהגים לעמוד בשורה כשהמסטינג שלוף ביד אחת והסכום המצ'וקמק ביד השניה. הרספ היה עובר ובודק שהמסטינג נקי והיה מאשר לקבל את מנת ארוחת הצהריים העלובה. אחר כך כדי לנקות בתנאי השטח, היינו משפשפים אותו עם מים וחול עד שאפשר היה להסתרק על המסטינג המבריק ומכאן הביטוי הנפוץ שזר לא יבינו "אכלנו מאותו המסטינג". 
אוכלים מאותו המסטינג
אז בנתיים אני חוגג לי על המסטינג החדש שלי ואני בטוח שעוד אגיע לבקר את הגראג' של צורית. מי יודע איזה הפתעה אמצא לי בפעם הבאה.
בשבילי זאת היתה הנאה, בשביל צורית, זאת פרנסתה. 
הבית של צורית - כל הפרטים כאן 


כרובית אפויה עם חרדל ומיונז
לכרובית היא ירק די מוזר. יש לה צורה של מוח ואפשר להשיג אותה לאחרונה בהרבה תצורות: כרובית סגולה, כרובית כתומה, ירוקה והלבנה המוכרת. 
אפשר לאכול אותה מבושלת, אפויה וגם טריה ישר מהירקן. 
מסעדות חדשות וטרנדיות מגישות את הכרובית כשהיא אפויה בתוך נייר או בתוך עציץ אבל תמיד זו תהיה אותה הכרובית. 
כרובית אפויה עם חרדל ומיונז
כרובית אפויה עם חרדל ומיונז. 
אין פה גרויסע גליק. בסך הכל כרובית בתנור. 
1 כרובית
2 כפות חרדל 
2 כפות מיונז אמיתי בייתי 
כף רוטב דגים
2 כפות פירורי לחם 


הכנה:
מנקים את הכרובית מעלים ומניחים אותה בתבנית אפיה. מערבבים את הממרחים עד לקבלת צבע אחיד. מורחים עם מברשת על גבי כל הכרובית ומפזרים מעל את פירורי הלחם. 
אופים בתנור בחום 180 מעלות למשך כ-20 דקות.


גרסה אחרת: מבשלים את הכרובית בסיר עם מים שהוסיפו לו כף מלח גס. ממשיכים את התהליך כמו במתכון שלמעלה. 
כרובית רב מוח



יום שני, 20 בפברואר 2012

חרם צרכנים, קריאה לעסקים קטנים וארוחת בוקר קלילה

אתמול נפל דבר. 
מחאה יכולה להיות לא רק בהפגנות ברחובות או בהמוניות פיזית. היא יכולה להיות שקטה והכי כואבת שיש. כזו שיש לה השלכות ישירות ותוצאות מיידיות. 
בחודשי הקיץ המהבילים (בימים של גשמי ברכה ושלגים כמעט ושכחנו שיש כאלה), תנועת המחאה פשטה ברחבי הארץ. 
אני חייב להודות שבהתחלה סברתי שאין לה סיכוי. אחר כך היא התעצמה ואף היה נדמה כי היא מאבדת שליטה. אותה ועדת טרכטנברג ושות' לא ממש הביאה תוצאות, הממשלה לא סיפקה את מלוא הסחורה ולצידם ראשי המחאה שלא היו סגורים על עצמם מה בדיוק הם רוצים להשיג מכיוון שלא מעט מושכים בחוטים ניסו להשפיע כל אחד מכיוונו.
לצד אותה מחאה, היתה מחאת הקוטג' שבעקבותיה פוטרה זהבית כהן - יו"ר תנובה ותנובה באיחור מה הורידה את המחירים בצורת מבצעים. מספר רשתות שיווק הבינו שהציבור לא פרייר וטוב שכך. מחירים ירדו, מעט מידי אולם הם עלו עם בואם של ענני החורף. בסופו של יום, גם הטייקונים צריכים להביא דיבידנדים הביתה ומה הם אשמים שלדפני ליף או איציק אלרוב אין כסף לקנות קוטג' ב9 ש"ח??

פתאום, לנו הצרכנים יש כוח. אנו מסוגלים. 


אתמול היה פרק ב' כשהיעד הוא שטראוס-עלית. 

יואב, בחור ישראלי שגר בניו-ג'רסי העלה תמונות של מוצרי עלית והמחירים שלהם שם ובהשוואה למחירים בארץ.
פסק זמן ב2.50 ש"ח, טוויסט ב1.50 ש"ח וטעמי ב2.20 ש"ח. גם אני רוצה!!!


עוד לא זרחה השמש וכבר כל הרשת התמלאה בדוגמאות מרחבי העולם כיצד פה בארץ אנו משלמים יותר בהשוואה לאותם מוצרים ברחבי העולם
גם הפעם הציבור לא היה פרייר. תוך מספר שעות מניית שטראוס צנחה ב-3.5% בדיוק והם איבדו כ-170 מיליון ש"ח ביום אחד. אכן מכה קשה לאלה שלא יודעים להאזין לרחשי הציבור ומסתובבים להם כאילו אין מחר. 

כדי לתת יד במחאה, אני קורא לכל עמיתי הבלוגרים ומובילי דעת קהל, לפתוח את דלתם לעסקים קטנים ומפעלי מזון פרטיים, כאלה שנלחמים את מלחמת ההישרדות אמיתית של היומיום. לתת להם במה מעל דפי הרשת 
ולאפשר להם להציג באמצעותנו את תוצרתם
ביחד ניתן להם במה של חשיפה אמיתית שלא תעלה להם מאומה כדי שהתחרות תהיה שווה ככל האפשר. כך נוכל לתקן במעט את העיוות שנגרם וכך נתרום לשוויון הוגן כדי שלכל אחד מקוראינו תהיה אפשרות הבחירה ולבחור באמת את המוצר שהוא רוצה

בתור התחלה אני דווקא מגייס את אחת מרשתות השווק הגדולות: השופרסל. 

השבוע קיבלתי מספר סלטים מוכנים מבית המותג הפרטי של השופרסל. 
סלטי מונטה-קרלו
האמת שמדובר בדילמה. מצד אחד מדובר ברשת גדולה ודורסנית שיש לה לא מעט "זכויות" בתוצאות מחאת הקיץ. 
מצד שני, המותג הפרטי שלהם הוא צינור חמצן ליצרנים קטנים ובינוניים מכיוון שהם מתחרים ביצרנים הגדולים. 
בטרם אספתי את המוצרים מהמדף בחנות, עיינתי מי הוא היצרן. אם זה שטראוס  ודומיו, לא אקח. 
להפתעתי ולשמחתי היצרן היה סלטי מונטה-קרלו שאני כבר מכיר מהמינימרקט השכונתי שלנו. מדובר ביצרן סלטים איכותיים בעלי טעמים מאוד דומים לטעם הביתי המוכר. 
ארוחת בוקר, מישהו בא?  
לקחתי בשמחה את הסלטים, ממדף הלחמים לקחתי בגט טרי ומיהרתי הביתה לטעום. סלטי "מונטה-קרלו" לא מאכזבים. טעמים עשיר. החומרים המשמרים לא מורגשים כמעט והם ללא ספק מוצר שימשיך להיכנס אלינו הביתה.המחיר: 14-17 שח ל300 גרם. לא זול אבל שווה כל אגורה בפרט שהנה ישנה עוד הזדמנות לעזור לעסקים קטנים. 

הסלטים שטעמתי:
סלט חצילים קלויים במיונז - חצילים קלויים בטעם אמיתי בלי שטיקים. טעם עשיר וטעים
סלט קישואים בטעם כבד - אכן מאז אותה המצאה הזויה, מדובר בסלט שלא נראה כל כך טוב. הסלט דליל מידי, לא יציב. הכי פחות טוב בסדרה. 
סלט חצילים בסגנון מרוקאי - פרוסות גדולות ויפות של חצילים בטעם של אמא מרוקאית אמיתית. 
מומלץ בחום. 




ולסיכום: אם אתם מכירים יצרן מזון, מפעל, חברה לשיווק או כל דבר בתחום המזון שאינו שייך לטייקונים או למפלצות המזון הידועות, אני פותח בפניהם את שירותי הטובים ומאפשר להם לקבל חשיפה פה אצלי בבלוג ומעל דפי הפייסבוק ללא תשלום וללא כל עלות. אין עיזים ואין אותיות קטנות. מי שבא ברוך הבא. 

חברי הבלוגרים: הצטרפו גם אתם וביחד ניתן יד למהפכת הצרכנים. 












יום ראשון, 12 בפברואר 2012

נאמנות - לא מילה גסה ודג עם תרד, חומוס בשמנת

נסעתי לי להנאתי אחרי פגישה ארוכה לעייפה ונגמרו לי כל הדיסקים והMP3. 
פתחתי גלי צהל, מבזק, תשדירים ותוכניתו של שמעון פרנס. 
לפעמים הוא קצת טרחן ולפעמים קולע בול. כנראה זה תלוי במינון הפנטה הכתומה (תתפלאו עד כמה זה משפיע על ג'ינג'ים. אומרים שזה מחזק את השורשים). אז אחרי כמה שירים באה הפינה הראשונה, מישהו בשם "שוקה דינור" בפינה בשם "זיקוקי דינור". בדרך כלל זה הזמן בדומה לפרסומות בערוצים המסחריים שאני מזפזפ לערוץ אחר אבל מסיבה לא ברורה ננעלתי על הפינה והסתקרנתי לשמוע. 
לשוקה הזה יש פינה על סיפורים של מוסר השכל ועוד פרפראות. בפינתו (שהיתה מוקלטת מחנוכה) הוא סיפר את הסיפור על הכלב האצ'יקו. 
את הסרט ראיתי באחת מטיסותי לפני כמה שנים ולא זכור לי שהתחברתי אליו. 
הפעם, אחרי ששמעתי את הסיפור מחדש, רצתי וצפיתי בסרט שוב. 
במילה אחת, מומלץ. 
הסרט מספר על סיפור יפני אמיתי בו כלב נטוש שהלך לאיבוד ונמצא בידי מרצה שאוסף אותו לביתו. מבלי להרוס את העלילה, בין הכלב לפרופסור מתפתח קשר עמוק ומרתק. מידי יום כשהפרופסור היה הולך לתחנת הרכבת לעבודתו, היה האצ'יקו מלווה את בעליו לתחנה ובסוף היום היה חוזר וממתין לו בשובו . 
יום אחד לקה הפרופסור במהלך הרצאה בשבץ ומת. אלא שהאצ'יקו לא מוותר והוא ממתין לבעליו שישוב מיום עבודתו. 
המשפחה, ללא יקירה שאבד, נודדת ועוברת לגור בעיר אחרת והאצ'יקו בשלו. הוא בורח מביתו החדש ובמהלך עשרת השנים הבאות הוא ממשיך ופוקד את תחנת הרכבת כשהוא ממתין לבעליו. 
לימים מת האצ'יקו אולם רוחו עדיין מרחפת במקום וכאות לנאמנות והוקרה לנאמנותו של כלב, הכריזה העיריה וקראה את הכיכר על שמו של האצ'יקו. פסל בדמותו עדיין ניצב בכניסה לתחנה והאצ'יקו פוחלץ והוא ניצב כיום במוזיאון המדע הלאומי של יפן. 
עוד מקורות:
ויקיפדיה על האצ'יקו האמיתי 
ויקיפדיה על הסרט האצ'יקו 




ועכשיו משהו לאכול: 
דג סלמון עם תרד וחומוס בשמנת 
את המתכון הכנתי בעקבות מארז של שמנת שקיבלתי לבדיקה וחבילה של עלי תרד שטופים ופריכים. 
מחשבה מהירה הניבה מתכון של אוסף דברים שהתחברו להם מעצמם והנה התוצאה 
היתרון בעלי התרד הוא בעיקר שאין הוא תופס מקום. יש לו נוכחות משל עצמו. ה"קשישים" שביננו זוכרים את פופאי מנפץ פחיות של תרד כשאוליב אשתו נקלעת לצרה. אחד המקומות הבודדים שנמצא היום תרד יהיה בבורקסים אמיתיים אבל נראה לי שזהו. ילדינו לא הורגלו לאכול את הירק המוזר הזה.


מצרכים:
עלי תרד שטופים
כוס חומוס מבושלים
מיכל שמנת לבישול 
דג סלמון טרי 
2 שיני שום קצוצות
כוס יין לבן 


הכנה: 
בסיר קטן מבשלים את התרד עם חמאה והשום  עד שהתרד כמעט נעלם (אפשר למלא את הסיר כולו בעלים. התרד מצטמק) 
מוסיפים את החומוס ואחר כך את השמנת.
צורבים את הדג במחבת פסים משומנת בשמן זית לצריבה קלה. אחרי שהשמנת רותחת קלות, מוסיפים את היין ומתבלים עם מלח ופלפל שחור. מצמצמים קצת ואז יוצקים את השמנת עם התרד והחומוס על הדג.
מכניסים לתנור לחום גבוה לצריבה קלה ומגישים 







יום שלישי, 7 בפברואר 2012

פוסט יומולדת - טעם הילדות


לרגל יום הולדתי שחל היום הלכתי לזיכרון הטעם הכי רחוק שיש לי והתברר שהצלחתי לזכור לאחור שני טעמים. שניהם מקצוות שונים לחלוטין.
הראשון היה עוגיות חמאה בצורות שונות כמו שמש וירח והן באו בקופסאות פח עגולות (ואחר כך הסבתות היו שומרות שם כסף קטן או כפתורים) היה עליהם ציפוי של סוכר שהומס בצבעי פסטל. את העוגיות האלה אכלתי לראשונה בגיל 4 ומשהו כשהיינו בלונדון וגרנו בביתה של דודה זלדה קומה מעל לחנות הירקות שבספיטלפילד מרקט. חזרתי למקום לראשונה אחרי יותר מ35 שנה. הריח של השוק היה אותו הריח אם כי השוק כבר שינה גוון והוא ססגוני וטרנדי אבל את העוגיות האלה לא מצאתי אולם המדרכה שמול לכנסיה, עליה ישבתי כשכרסמתי את העוגיות עדיין עומדת בגאון.
בפעם האחרונה שהייתי בבורו מרקט, ראיתי באחת החנויות שליד את המג'יק קייקס שהיו דומות לאלו שאני זוכר. קניתי שתיים (WOW איזה מחירים) אבל הטעם לא היה דומה לזכרון שנשאר לי מלפני 40 שנה.


הטעם השני הוא פלאפל. כשהיינו באים לבקר את אברם הדוד שלי שהיה גר בשכירות בדירונת קטנה בשכונת תל גיבורים בבני ברק, מרוב שהיה לי משעמם, הורי היו קונים לי פלאפל בעגלה הצהובה של נעים.
טחינה, הרבה טחינה...
העגלה של נעים נמצאת מול בית הספר השכונתי. הוא היה מגיע מידי יום, עומד שם ומכין על פתיליה כדורי פלאפל חמים ופריכים. הוא היה מכין כרוב כבוש בעצמו וסלט שהיה רק מעגבניות. (אצלו למדתי לאכול עגבניה). את הכל הוא היה מכניס לפיתה ובסוף היתה לה מנה לתפארת עליה הייתי מטפטף טחינה נוזלית שהיתה מכתימה כל חלקה טובה.
במשך שנים כדי לפנק את עצמי באוכל רחוב עם יחס טוב, הייתי עובר אצל נעים. אם בילדותי הוא היה נראה לי כדמות בעלת חשיבות, לפתע הוא היה צנום קצת, עם שפם עיראקי דק, כובע לבן וקטנטן של טבחים לראשו. תמיד היה לובש חלוק לבן קצר עם כיסים (כמו ספרי הגברים של פעם) והיה מכין על המקום פלאפל באותו סגנון קבוע. נהגי מוניות, שוטרים, פקחים, תלמידים ושומרי סוד היו עוצרים אצלו לארוחת טרום-צהריים קלה. הכדורים הפריכים היו מזנקים ישר לתוך הפיתה כשעוד אפשר לשמוע את התסססס של בעבוע השמן מהטיגון.
כשנעים התעייף לעמוד על הרגליים מזקנה, בא בנו משה להחליפו וגם הוא למד את מלאכת הקודש החשובה.
כבר כמה שנים שלא עברתי שם והנה בדיוק השבוע עלו בי הגעגועים לטעמים האלה.
הביס האחרון, איזה דיכאון
בדרכי לפגישה, עברתי דרך רחוב ז'בוטינסקי בבני ברק. נזכרתי בעגלה של נעים ומיד פניתי ימינה לכיוון מקומה הקבוע.
נעים כבר לא שם. במקומו יש את ששון, בנו של משה, נכדו של נעים. נעים נפטר לפני 8 שנים אבל הוא הותיר אחריו מאות של לקוחות שעדיין טועמים מידי יום את אותם הכדורים שנעים הכין, בדיוק אותו הטעם.
אותם מכונאים בעלי הידיים המטונפות משמן מנועים, אותם התלמידים מחוצ'קנים עם סימני העתקות על ידיהם, אותם שוטרים ואותם פקחים.
העגלה קצת התרחבה. הסלט של פעם נהיה יותר ססגוני, יש כרוב סגול וגם קצת עלים שמוסיפים טעמים פה ושם.
ששון מציע גם חמוצים שהוא מכין בעצמו ובצד יש קערונת קטנה עם לפת. בדיוק כמו לפני מלא שנים, יש טרופיות לתלמידי בית הספר ש"רושמים" אצלו בהקפה ("ששון, תרשום לי" וששון רושם).

יום אחד חיפשתי סיקורים על אוכל רחוב. מצאתי מאמרים ופוסטים בלי סוף. מצאתי אף נהג מונית אחד שיש לו טור בו הוא כותב על פינות אוכל קטנות שהן אפשר לאכול בפחות מ-20 שח. מין פינות סודיות כאלה שעוברות מפה לאוזן. בטוח שיום אחד אקדיש לזה סדרה בפני עצמה ויש לי כבר אינסוף רעיונות למקומות כאלה שנתקלתי בהן.
דוכנים שעמדו בקרן רחוב התמסדו וגדלו לחנויות יפות ומעוצבות וכל מי שמצליחים לו הכדורים, ממציא לעצמו שמות חיבה הקשורים למעשה קסמים או תארי מלוכה. אבל כמו זה של נעים, שטעמו זכור לי מגיל 5 או 6 עוד לא מצאתי. איזה כיף היה לחזור אחורה אולי 40 שנה.


שיהיה לי יומולדת שמח

לתפארת מדינת ישראל :-)



יום ראשון, 5 בפברואר 2012

יומולדת - הקדמה

התלבטתי לא מעט מה להכין ליומולדת שלי שחל לו השבוע אבל כנראה ממרומי גילי הקשיש או האלצהיימר שהחל להשפיע נגמרו לי הרעיונות. קורה, לא? 
לצערי, מהשבוע שעבר החיידקים של החורף החלו להטיל בי את אותותיהם ונפלתי למיטה מיום חמישי למספר ימים. (ממליץ לכם להיזהר כשאני עושה אפצ'י תוך כדי כתיבה) 
אז חילקתי את השבוע. היום זה יהיה סתם קצפת, במקום עוגת יומולדת ובהמשך השבוע אחזור לטעמים שזכורים לי מילדותי. שווה לחכות? שווה. 


את הקצפת הזאת הכנתי ביום שישי האחרון כשהכנתי קינוח לארוחה. 
לשם שינוי, הארחוה המדוברת לא היתה בשרית. שומרי הכשרות כמעט ולא מכירים את השמנות וקצפות אמיתיות. באמת שאנחנו מחמיצים משהו שם בכל הסיפור הזה ובהזדמנות הראשונה שיהיה לי קו ישיר להקדוש-ברוך-הוא אעשה איתו בירור נוקב אודות העניין הלא ברור הזה של ההשלכות על "לא תבשל גדי בחלב אימו" לצד כמה עניינים על גיוס משתמטים ופרזיטים לצה"ל ועוד כמה נושאים לא סגורים כדי להבין "למה התכוון המשורר" 


אז נחזור לרומו של עולם, לקצפת. 
אם להיות גלוי ככל האפשר, מוצרי תנובה, אם לומר את האמת, מאז המחאה נכנסים אלינו פחות הביתה. (נו, אתם יודעים, עליות המחירים, הקוטג' ועוד) אבל כשיש מוצר שאין לו מתחרה, אין הרבה אפשרויות. אז החלטנו שעל יחודיות אנחנו מוכנים לשלם אם כי לא נעשה זאת בחיבה. 
קיבלתי סט מוצרים חדש במשפחת השמנות "השף הלבן" של תנובה. אז מה כבר יכול להיות חדש שם בשמנת? 
אני חייב לציין שלמרות שאין פה את המצאת המאה, מדובר ברעיון חיובי וקל שאין בשלן שלא יגיד מילה טובה: 
הפקק. 
בכל פעם שקניתי שמנת, צריך את הסכין המיוחדת או מספריים כדי לפתוח את האריזה, שלא לדבר על כך שאם נשאר לי שמנת בקופסא, אני לא יכול לסגור אותה הרמטית ולהחזירה למקרר. 
דבר נוסף, תמיד, תמיד אבל תמיד אני שוכח לנער את השמנת טרם השימוש. ולנער את הקופסא כשהיא פתוחה בקצה, זה לא תענוג גדול. 
אז הנה לכם יופי של רעיון למוצר שבהחלט עונה על הציפיות שלו. 


מתכון לקצפת לא אתן לכם, הרשו לי להתפנק על היומולדת שלי שחל השבוע ובנתיים תתענגו על הטעמים של קצפת אמיתית עם סירופ מייפל. 
כמו שצריך


להתראות










יום רביעי, 1 בפברואר 2012

ובמקום הראשון - צ'מפיונס

כששמוליק קראוס כתב "איך שגלגל מסתובב לו" הוא בטח לא שיער כמה ישתמשו בשיר לדימויים שונים על דבר והיפוכו.
היום, הגלגל הסתובב וגם נעשה אחד התיקונים היותר מוצדקים שאירעו לי מיום הקמת הבלוג.
אם לא מזמן כתבתי על אחד המקומות בהם ביקרתי כ-"הארוחה הגרועה בחיי", אין ספק שהיום היה בדיוק ההיפך וזכיתי לאכול באחת הארוחות הטובות והמהנות ביותר מהקמת הבלוג.

אחד הדברים שאני אוהב בשף שלום גניש הוא שהוא צנוע ועניו, נטול כל פוזה האופיינית לשפים מצליחים שנוטים לשכוח את מקומם ובמקום לקדוח מנות טובות ואיכותיות, הם כל היום עסוקים בלנסות להיות שף-מגה-סלב. (ולצערי לא חסרות דוגמאות, החל מאותה מסעדה איומה שביקרתי בה בחיפה ועד לשפים שהמציאו שוקולד השחר על שורה של פיתה)
המטבח שלו פצפון, יותר קטן מהמטבח שלכם בבית ומשם הוא מוציא מנות איכותיות ברמות שכל מסעדה שמחזיקה מעצמה יכולה להתהדר בה.
צוות המסעדה מאוד מצומצם ונקודתי (שף, סו שף, ברמן, מנהלת שרות ומלצריות לפי הצורך) והוא מתקתק ביעילות את ההגשה והטיפול בלקוחות (באותו יום במסעדה היתה בתפוסה של יותר מ-50% וחגגו בה יומולדת וגם מספר פגישות עסקיות)
הצוות המנצח של צ'מפיונס
זו אינה הפעם הראשונה שאני מבקר בצ'מפיונס שבכפר המכביה ובכל פעם אני מופתע מחדש ולטובה. המנות עדכניות, איכותיות, נעשות במחשבה ובאהבה והכי חשוב, ההתמקדות היא במטבח ולא במיצגי שוא, בלי זיקוקים מטופשים, בלי כל מיני חרבות ושיפודים מעופפים. המלצרים לא רוקדים ולא שרים. הם עסוקים בעבודתם האמיתית.
הפעם הוזמנתי לטעום מתפריט החורף של המסעדה שהוכן עם "נגיעות חורפיות".
חלק מהמנות זכורות לי מהקיץ, ככל הנראה המוצלחות יותר וחלקן בהחלט חדשות, מנחמות ומחממות כיאה לחורף חורפי במיוחד.
מכיוון ששפר מזלי וטעמתי כמעט מכל המנות וקצרה היריעה, אציין מספר מנות משובחות ששמתי עליהם עין לביקורי הבא:


פטה כבד
אויך זה היה טוב.
סלחו לי על ההשוואה, אבל הפעם אני לא יכול להתאפק.
באותה ארוחה גרועה ונוראית שהיתה הנפילה של חיי, הגישו גם פטה כבד. שתי המסעדות כשרות ובשתיהן אין שימוש בחומרים חלביים. איזה הבדל. שם היה כבד מר ומיותר ופה הכבד היה טעים ובעל מרקם כל כך נעים שלא התביישתי להשתלט עליו ולא לתת לאחרים לטעום.
את הכבד מגישים בגרסה הקלאסית, עם ריבת בצל, מנת פתיחה מצוינת לשניים.

יקיטורי פרגית על מצע סלט פיצוחים 32 ש"ח
מנה מצויינת שכיכבה גם בקיץ האחרון. שלום לא יודע שגנבתי לו את הרעיון הביתה כשבאים אורחים. מדובר בשיפודי בשר פרגית עשויים נכון, עם סלט טעים ופריך. כיף לנגוס בשיפודים ולשחק איתם עד שמגיעה המנה העיקרית. (מומלץ לבליינדייטים של הדתיים שבאים ללובי המלון) 
יקיטורי פרגית על סלט פיצוחים
שיפודי אנטריקוט על קרם בטטה
מנה מתעתעת. לכאורה האנטריקוט הוא לגברים והבטטה לנשים אבל לפני שזוגתי תשים עין על הבטטה, אני שואב אותה ללא מיצמוץ.
קל ליפול על מנה כזאת בהכנת האנטריקוט. אבל לא הפעם. טעמו היה נקי ובלי שטיקים. 

שיפודי אנטריקוט על קרם בטטה

שיפודי פילה על מצע ארטישוק ירושלמי
אחותה התאומה של המנה הקודמת. טובה. קונפליקט לא קל את מי להעדיף, הפילה או האנטריקוט אבל העדפתי את קודמתה והבחירה היה טובה. אלו שלא אוהבים רייר או מידיום עלולים להתאכזב
שיפודי פילה על ארטישוק ירושלמי
סלט עוף ושומשום
מנה קצת מיותרת באוירת המסעדה או שמדובר במנה למי שרוצה להרשים שהוא בדיאטה כי בכל זאת מדובר במלון של ספורטאים.

סיגל טלה על מצע שרי ובזיליקום 52 ש"ח
סיגר שמנמן ועסיסי ממולא בבשר כתף טלה שקצצוו אותו עם סכין בדיוק כמו שצריך. הבצק היה פריך שעושה קרנץ' עם כל ביס ואם אשווה אותו לאותו סיגר ההוא מאז, אז אוכל להגיד לשף שלום שיסע מהר לחיפה ללמד איך עושים סיגר כדת וכדין. המצע, למרות שיש לו טעמים עזים של בזיליקום, לא השתלט על הסיגר וטעמו של הטלה ליווה אותי בהמשך.
סיגר, לא של יאיר לפיד. יותר שווה ממנו
המנות העיקריות הוגשו לשולחן בשיירה של טאג'ינים אדומים ותוכנם היה סוג של הפתעה לכל הסועדים. ככל הנראה זה יעבוד רק בארוחה של מספר גדול של משתתפים אבל בכל זאת גורם ההפתעה היה משמעותי.
הטאג'ינים הונחו בשורה ובבת אחת נחשפו לעיני כל המנות העיקריות:
שדרת הטאג'ינים
שדרת הטאג'ינים מוכנה




נתחיל השחקן הראשי של הערב: ספריבס.
שדרת ספריבס טלה במרינדת השף על מצע תפוחי אדמה סגולים. 95 ש"ח.
אחת המנות הכי טעימות שהיו לי. איזה נחת, עונג אמיתי. המנה היתה עשויה בדיוק רב. טעימה (מתקתקה מעט אבל עזבו) והבשר החליק מהעצם.
זאת המנה המומלצת והמועדפת עלי. הייתי יכול לשבת על עוד שתי מנות כאלה ולשכוח מהצרות. 
מנהל המזון והמשקאות של המלון ציין כי מנה זו לא מוגשת כל יום שכן היא מצלה על שאר המנות ועל כן אם חשקה נפשכם, כדאי שתבררו קודם באיזה צורה חתכו היום את הטלה.
ללא ספק המנצח של הערב
צלעות טלה  על מצע ריזוטו פטריות וברוקולי - שף ספישל 140 ₪
הצלעות היו טעימות אולם הריזוטו מעט איכזב אם כי מדובר בריזוטו פרווה ולכן הנסיבות מקלות.

אסאדו עגל חלב בליווי בצל שלוט וברוקולי - שף ספישל 120 ₪
לצערי חוות דעתי על מנה זו לא מדוייקת ואובייקטיבית מכיוון שהייתי כל כולי בספריבס (נו מה לעשות) אבל ממה שאני זוכר, הבשר היה קצת חיוור. נבטוטים קצת מיותרים לקרניבורים אבל הברוקולי היה טעים (למרות שנמנעתי מלאכול תוספות ופחמימות כדי לשמור מקום לעוד מנה של ספריבס)

לאלו הצמחוניים או שלא אוכלים בשר, הוגשה מנת הדג
פילה סלמון -צרוב על מצע של עדשים, עשבי תיבול וירקות קונפי.
הדג היה עשוי ברמה איכותית מאוד. מבושל בדיוק רב בטרם הספיק להפריש חלבון. העדשים והירקות הוגשו גם הם בדרגת בישול טובה והתוצאה היתה איכותית.

סלמון עם היד של שירה אסטה

ונעבור לקינוחים
כל אלו שהיו עימי בארוחת הטעימות לא הפסיקו לשבח את השף על יכולותיו להוציא מנות אחרונות פרווה.
אז כבר טחנתי מכל כיוון אפשרי שלי אישית הסוגיה הזאת מוכרת ולכן הולכים לקינוחים מתוקים (לפעמים יתר על המידה) שאין בהם כל אזכור חלבי למרות שישנם תחליפים נגישים לא רעים .

אטאיף  -כיסוני בצק ממולאים באגוזים, שקדים  וקינמון בליווי סורבה ודבש
את אאטאיף עם הדבש ליקקתי כבר בקיץ. אכן מדובר במנה מתוקה עד מאוד. לא לסכרתיים כלל וכלל.
סופלה שוקולד חם בליווי גלידת וניל ורוטב פירות יער חמצמץקינוח כדת וכדין של מסעדות כשרות אלא שהפעם הסופלה די הפתיע לטובה. השוקולד שהתחבא בתוך הסופלה היה טעים. סורבה הוניל היה איכותי וטוב.
מאפה תפוחים עלה סיגר ממולא תפוח עץ ויין אדום בליווי גלידת וניל

לסיכום:
מסעדת צ'מפיונס בהחלט מסעדה מפתיעה (למרות שלא קל לפתות אותי עם שדרת ספריבס) אבל תמיד כיף לשמוע מהסובבים שנהנו במסעדה כשרה וטובה. אלו שלא מכירים יופתעו מכיוון שמבחר הבשרים הוא רב כמו מסעדת גריל ברמה גבוהה. שף שלום גניש לוקח את הטעמים למקומות נכונים. לאור העובדה שראינו מנות זהות גם בקיץ וגם בחורף, מצפה כי בקיץ הבא יהיו המנות יותר מפתיעות מאלו של השנה.  (וזה היה רמז דק שאני מצפה להזמנה לקיץ הקרב) 
צ'מפיונס, כפר המכביה. כשר וטעים