יום שני, 26 בנובמבר 2012

לונדון #2 - אז מה הסוד של אוטולונגי או סתם ארוחת בוקר

בעודי מתענג על הפסקת התה המסורתית, התנהלה שיחת מביני ומבינות עניין בנושא "מידיו של איזה שף היית רוצה לאכול".השפים שהיו על השלחן היו ג'יימי אוליבר, נייג'לה לאוסון, דליה סמית, אוטולונגי, הסטון בלומנטל, ג'יימס מרטין, ריק סטיין ואיך לא, המפלצת גורדון רמזי.
באופן מפתיע ובצורה כמעט חד משמעית, כולם בחרו ביותם אוטולונגי הישראלי, מה שבאופן אישי גרם לי להרמת שתי גבות וגייסתי עוד 2 גבות נוספות מביתי שהיתה נוכחת באותו tea time.
אין זה המקום לספר על ההסטוריה של רשת המסעדות בראשותם של יותם אוטולונגי וסמי תמימי. שניהם ירושלמים. יותם ישראלי ירושלמי וסמי פלסטינאי גם הוא מירושלים. הסיפור מעניין אין ספק ומי שרוצה לדעת יותר, גוגל יעשה לכם את העבודה או צפו בקישור הבא
בהזדמנות זו אני רוצה לפרגן לעמיתה וירטואלית בשם אפרת מהבלוג מה את עושה כל היום שמציינת כי ההשראה שלה בבלוג המקסים בא ממתכוניהם של אוטולונגי את תמימי. לא היה צריך הרבה כדי לגרות אותי שאני חייב לגלות את הסיפור מאחורי אוטולונגי.
כשסגרתי את תאריכי הנסיעה שלי, ניסיתי לקבוע עם יותם ראיון לבלוג. אבל קצת קשיים מפה ומשם גרמו לכך שהראיון עם יותם לא התקיים בסופו של דבר וחבל.
על כל פנים, לאחר אותה הפסקת תה, סקרנותי הכתה בי ועל כן יצאתי לבחון מקרוב את סוד ההצלחה.
בחרתי באוטולונגי בסניף של נוטינג היל שהפך מזמן להיות מתחם קולינרי ענק שיש בו חנויות אוכל מתמחות הכוללות אוכל אורגני, כלי אוכל יחודיים ועוד.
מיקומו של הסניף בנוטינג היל רחוק מתחנת הטיוב הקרובה. דרושה לכך הליכה לא מעטה וכדאי להתכונן לכך.
המסעדה בנויה כחנות קטנה בה ניתן לקחת אוכל הביתה בקופסאות קרטון קטנות או לאכול במקום. לאלו שבחרו לאכול במקום, ישנו חדר קטנטן ועוד מבואה שיש לרדת אליה כחצי קומה במדרגות. שם יושבים כולם זה לצד זה וסועדים את יצירות האוכל של אוטולונגי ותמימי
אם לומר את האמת (ורק את האמת), ממבט עיניו של ישראלי, אין לי מושג מה הביג דיל באוטולונגי. מדובר בבופה של ארוחת בוקר המוכר לנו היטב הישראלים (מתברר שאחנו טובים לא רק בכיפת הברזל אלא גם בארוחת בוקר דשנה) רק שהיא לא בהגשה עצמית אלא בהגשת המלצרים/מוכרים שבחנות.

על השולחן ישנם ארבעה או חמישה סוגי סלטים גדולים ועשירים (קבועים שאינם מתחלפים מידי יום) כשלצידם יש מבחר של ירקות ופירות טריים וכן מבחר די גדול, יש לציין, של מאפים מסוגים שונים.
ממבט ראשון מדובר במין דוגמית של ארוחת בוקר ישראלית בבית מלון אילתי מארבעה כוכבים ומעלה ובחיי שחיפשתי את הגרויסעא מציאע בסיפור ולצערי לא מצאתי.
במהלך ההמתנה, מצאתי המון לונדונים מזילי ריר על ה"הומוס" המפורסם, המשלמים במיטב כספם עבור אוכל פשוט ולא מתוחכם.
ההמתנה לסעוד במקום ארוכה. יכולה לקחת אפילו שעה. אלו המעדיפים לקחת טייק אוואי, משלמים על האוכל לפי משקל שיכול להגיע במונחים ישראליים גם לכ-170 שח לק"ג.
בדרך אגב, מוצגים בבופה גם ספריו של אוטולונגי, החל מהראשון ועד לאחרון "אוכל ירושלמי" שזכה להיות בין הרב מכר בבריטניה ובעקבותיו יותם קיבל תוכנית אוכל דוקומנטרית המשודרת נון סטופ על מסעיותיו הקולינריים בירושלים.
טעמתי מספר סלטים שלקחתי איתי. אין לי שמץ של מילה רעה. כולם טריים, כיפיים טעימים ועשירים בטעמים עד שגם מיכל אנסקי ואייל שני היו פוצחים במחול סוער רב התפעלות, אבל לדעתי הבלתי מלומדת ולאור היותי בעל חיך מזרח תיכוני, אין ספק שהמחיר המופרז גורם להרגיש שאכלתי יהלומים.

אז מה הסיפור של אוטולונגי?
האם זה כי הבריטים לא יודעים / לא רוצים לבשל ולא חשוב מה אוכלים העיקר שיהיה אוכל מוכן?
האם זה כי עכשיו כל דבר שהוא ספייסי, מקבל תנופה ועניין?
האם זה כי יש לו יחסי ציבור טובים כל כך?
למלכה הפתרונים

אוטולונגי
סניף נוטינג היל

63 Ledbury Road
London W11 2AD


הצג מפה גדולה יותר



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה