יום שלישי, 24 באפריל 2012

יום הזכרון שלי



התלבטתי אם לכתוב או רק לשים תמונות. התלבטתי. 
אז החלטתי לכתוב. נראה מה יצא. 


ממתי שאני זוכר את עצמי, אני זוכר היטב גם את יום הזיכרון. 
אני זוכר את אבא שלי מדבר עם סבא וסבתא באידיש שלא היתה ברורה לי והם היו מתווכחים. אני זוכר מילים כמו קבר, הר הרצל ועוד כמה דברים קשורים. אחרי כמה שנים כבר הבנתי יותר. 
היה להם קשה לעלות לקבר אחים, בו קבורים עשרות חיילים, צעירים, ילדים. בלי שידעו בוודאות שיקירם אכן שם מתחת לאבן. 
חלקת חללי גוש עציון היא החלקה הראשונה בהר הרצל. מאז, הר הרצל הולך וגדל ואינו חדל. 
מאיר-יחיאל, דודי, שאני קרוי על שמו, היה פלמחני"ק מלוחמי כפר עציון. יום נפילתו הוא יום הזיכרון של המדינה, ד' באייר תש"ח. מרחק נגיעה מאותו יום היסטורי. הוא לא זכה לראות את הקמת המדינה ולא ידע שמשהו צמח על אף ולמרות המלחמות הארורות האלה. 
מאיר בולקה. 1928-1948 מתוך אתר יזכור
רק שנה וחצי אחרי נפילתו ולאחר משא ומתן דיפלומטי מתיש בין מדינת ישראל הצעירה ובין הלגיון הירדני, הורשו קומץ של אנשים להיכנס לשטחי כפר עציון ההרוסה וללקט את עצמות החללים שנשארו בשטח הלחימה. 
ביום חמישי, כ"ה בחשון תש"י, הובאו 300 חללים שנקברו בקבל אחים. 

טקס קבורת חללי גוש עציון בהר הרצל -ירושלים, כ"ה במרחשוון תש"י (17.11.1949)


ממתי שאני זוכר את עצמי, יום הזיכרון היה יום חופשי עבורי. חופשי, לא בדיוק. יום של טקסים. בערב היינו בטקס של העיר, בהר "הברוגז", זה שמול הר שלום.
בבוקר היינו הולכים לטקס של חללי גוש דן ואחר כך מיהרנו להגיע להר הרצל לטקס השנתי של חללי הכפר. קצת מוזר לילד לעמוד שנה אחרי שנה מול אבן ששמו חקוקה עליה. על מישהו שלא היכרת אבל אתה זה קצת הוא כשאני עדיין זוכר ברקע את אותו ויכוח שנתי בין אבי והוריו ומנסה להבין למה הם בחרו גם השנה לא להגיע לטקס השנתי. 
קבר אחים חללי כפר עציון
השנים עשו את שלהם. לצערי הייתי בלא מעט הלוויות של חברים לנשק שנפלו בקרבות, חברים ומכרים שנרצחו בידי רוצחים בלי עוולה. זה משהו שקיים ב-DNA הישראלי שלנו בדיוק כמו שלא ברור ובלתי מובן איך יום שמחה כמו יום העצמאות יכול לבוא מיד ובצמוד ליום הזכרון. (לצערי לאחרונה יום הזכרון הופך להיות גם יום הקניות שלפני חגיגות המנגלים אבל נעזוב את זה)
מידי שנה אני עולה ביום הזכרון לקבר לטקס השנתי של גוש עציון. כילד, כנער, כחייל וכאב מלווה בבנותי. 
מידי שנה, אותם אנשים, אותם משפחות. הילדים כבר באים לבושי מדים. אלו שהיו להם מדים, מגיעים מלווים בבניהם ותומכים בהוריהם. שיראו ושילמדו. אלה מאלה ואלה מאלה. 










אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה