יום שלישי, 7 בפברואר 2012

פוסט יומולדת - טעם הילדות


לרגל יום הולדתי שחל היום הלכתי לזיכרון הטעם הכי רחוק שיש לי והתברר שהצלחתי לזכור לאחור שני טעמים. שניהם מקצוות שונים לחלוטין.
הראשון היה עוגיות חמאה בצורות שונות כמו שמש וירח והן באו בקופסאות פח עגולות (ואחר כך הסבתות היו שומרות שם כסף קטן או כפתורים) היה עליהם ציפוי של סוכר שהומס בצבעי פסטל. את העוגיות האלה אכלתי לראשונה בגיל 4 ומשהו כשהיינו בלונדון וגרנו בביתה של דודה זלדה קומה מעל לחנות הירקות שבספיטלפילד מרקט. חזרתי למקום לראשונה אחרי יותר מ35 שנה. הריח של השוק היה אותו הריח אם כי השוק כבר שינה גוון והוא ססגוני וטרנדי אבל את העוגיות האלה לא מצאתי אולם המדרכה שמול לכנסיה, עליה ישבתי כשכרסמתי את העוגיות עדיין עומדת בגאון.
בפעם האחרונה שהייתי בבורו מרקט, ראיתי באחת החנויות שליד את המג'יק קייקס שהיו דומות לאלו שאני זוכר. קניתי שתיים (WOW איזה מחירים) אבל הטעם לא היה דומה לזכרון שנשאר לי מלפני 40 שנה.


הטעם השני הוא פלאפל. כשהיינו באים לבקר את אברם הדוד שלי שהיה גר בשכירות בדירונת קטנה בשכונת תל גיבורים בבני ברק, מרוב שהיה לי משעמם, הורי היו קונים לי פלאפל בעגלה הצהובה של נעים.
טחינה, הרבה טחינה...
העגלה של נעים נמצאת מול בית הספר השכונתי. הוא היה מגיע מידי יום, עומד שם ומכין על פתיליה כדורי פלאפל חמים ופריכים. הוא היה מכין כרוב כבוש בעצמו וסלט שהיה רק מעגבניות. (אצלו למדתי לאכול עגבניה). את הכל הוא היה מכניס לפיתה ובסוף היתה לה מנה לתפארת עליה הייתי מטפטף טחינה נוזלית שהיתה מכתימה כל חלקה טובה.
במשך שנים כדי לפנק את עצמי באוכל רחוב עם יחס טוב, הייתי עובר אצל נעים. אם בילדותי הוא היה נראה לי כדמות בעלת חשיבות, לפתע הוא היה צנום קצת, עם שפם עיראקי דק, כובע לבן וקטנטן של טבחים לראשו. תמיד היה לובש חלוק לבן קצר עם כיסים (כמו ספרי הגברים של פעם) והיה מכין על המקום פלאפל באותו סגנון קבוע. נהגי מוניות, שוטרים, פקחים, תלמידים ושומרי סוד היו עוצרים אצלו לארוחת טרום-צהריים קלה. הכדורים הפריכים היו מזנקים ישר לתוך הפיתה כשעוד אפשר לשמוע את התסססס של בעבוע השמן מהטיגון.
כשנעים התעייף לעמוד על הרגליים מזקנה, בא בנו משה להחליפו וגם הוא למד את מלאכת הקודש החשובה.
כבר כמה שנים שלא עברתי שם והנה בדיוק השבוע עלו בי הגעגועים לטעמים האלה.
הביס האחרון, איזה דיכאון
בדרכי לפגישה, עברתי דרך רחוב ז'בוטינסקי בבני ברק. נזכרתי בעגלה של נעים ומיד פניתי ימינה לכיוון מקומה הקבוע.
נעים כבר לא שם. במקומו יש את ששון, בנו של משה, נכדו של נעים. נעים נפטר לפני 8 שנים אבל הוא הותיר אחריו מאות של לקוחות שעדיין טועמים מידי יום את אותם הכדורים שנעים הכין, בדיוק אותו הטעם.
אותם מכונאים בעלי הידיים המטונפות משמן מנועים, אותם התלמידים מחוצ'קנים עם סימני העתקות על ידיהם, אותם שוטרים ואותם פקחים.
העגלה קצת התרחבה. הסלט של פעם נהיה יותר ססגוני, יש כרוב סגול וגם קצת עלים שמוסיפים טעמים פה ושם.
ששון מציע גם חמוצים שהוא מכין בעצמו ובצד יש קערונת קטנה עם לפת. בדיוק כמו לפני מלא שנים, יש טרופיות לתלמידי בית הספר ש"רושמים" אצלו בהקפה ("ששון, תרשום לי" וששון רושם).

יום אחד חיפשתי סיקורים על אוכל רחוב. מצאתי מאמרים ופוסטים בלי סוף. מצאתי אף נהג מונית אחד שיש לו טור בו הוא כותב על פינות אוכל קטנות שהן אפשר לאכול בפחות מ-20 שח. מין פינות סודיות כאלה שעוברות מפה לאוזן. בטוח שיום אחד אקדיש לזה סדרה בפני עצמה ויש לי כבר אינסוף רעיונות למקומות כאלה שנתקלתי בהן.
דוכנים שעמדו בקרן רחוב התמסדו וגדלו לחנויות יפות ומעוצבות וכל מי שמצליחים לו הכדורים, ממציא לעצמו שמות חיבה הקשורים למעשה קסמים או תארי מלוכה. אבל כמו זה של נעים, שטעמו זכור לי מגיל 5 או 6 עוד לא מצאתי. איזה כיף היה לחזור אחורה אולי 40 שנה.


שיהיה לי יומולדת שמח

לתפארת מדינת ישראל :-)



3 תגובות:

  1. פוסט מקסים! ועושה חשק לפלאפל!
    מזל טוב!

    השבמחק
  2. פלאפל כולם אוכלים פלאפל

    השבמחק