יום שני, 26 בספטמבר 2011

מתכונים לחג, שנה טובה, ברכות, איחולים וברכת הדרך.

שנה חלפה שנה באה
לפני יותר משנה, בקיץ הקודם, עלינו לאויר. לשנינו זה היה משהו חדש. התגובות היו מדהימות והמחמאות הרקיעו שחקים. התנאי הראשון עליו החלטנו היה שעושים מה שטוב לנו ובהנאה. 
כך עברה לה שנה ועוד קצת.
לפני שנה בדיוק, כתבתי כאן פוסט ובו איחלתי לאיה, שותפתי לבלוג את מיטב האיחולים והברכות לשנה החדשה עם קריצה קדימה. היא לא אכזבה והראתה שאם רוצים, אפשר להיות מהמובילים ואין לי שמץ של ספק שללא הטאץ' בשבידיה (או במצלמתה), לא היו נראות המנות כך. 
אלא ש... רק מי שמכיר את עולם הבלוגרים מקרוב יודע היטב שכדי להיות שם, יש להשקיע לא מעט. לפתע יש לך עבודה נוספת ששכרה אינה בצידה ועם פידבקים לא הולכים למכולת. 
איה, שכבר יש לה בלוג אחד משלה, החליטה שעדיפה ציפור אחת ביד והחל מימים אלה, תוכלו לפגוש אותה רק בבלוג שלה שעוסק בעיקר בצילום. סיכמנו שהבלוג הזה ביסטייל ימשיך כקדם אבל אני אשא בכל התפקידים (עכשיו אני אהיה גם הצלמת וגם הבוסית) וברור כשמש שהשראתה תישאר כאן לנצח. אני לא נפרד ממנה, כי חברים לא נפרדים ואין ספק שעוד נראה אותה בסביבה. 
את ברכתי מהשנה שעברה אני רק מחדד. השנה אחרונה הוכיחה לי כל כך הרבה דברים שהיו בערפל. הלכתי עם האינטואיציה שלי ולא טעיתי. בעיקר למדתי שאין לסמוך רק על מראה הקנקן. שלא להביך את עצמי ואחרים שסביבי, אוכל להגיד שככל שמתעמקים יותר, כך נדהמים יותר. 
אני שולח לה מפה את ברכת הדרך. וכמו שאמרתי בשנה שעברה, אני יודע שיום אחד היא תהיה נקודה גדולה. 

ועכשיו בחזרה לעבודה.
תפוקת העבודה בימים האחרונים לא בשיאה. כולם קודחים ורוקמים מתכונים לארוחות החג. 
אני מקבל טלפונים ומיילים מחברים המבקשים טיפים שונים ומחפשים קישורים למנות מוצלחות ובעיקר שיהיו קלות הכנה. 
מיום רביעי ועד למוצאי שבת, נשב ל-7 ארוחות מפוצצות, מזל שיש יום כיפור כמה ימים אחרי. 
לכבוד החג, בניתי תפריט ל-3 ארוחות חג ממבחר המנות שהעלנו בבלוג. חלק מהמנות מורכבות על סימני החג (לדוגמא: סלק - שיסתלקו אויבינו, דלעת (כרתי בארמית) שיכרתו שונאינו ועוד) ומקפידי הכשרות יחליפו את המוצרים החלביים בתחליפים. 
המנות קלות הכנה. לא צריך לצאת מהכלים אלא רק להכנס למטבח בהנאה ועם מוזיקה טובה.  
שתהיה לכולם שנה טובה. יותר טובה מקודמתה. 


ארוחת חג ראשונה: (לחצו על התמונות לקבלת המתכון)



ארוחת חג שניה (לחצו על התמונות לקבלת המתכון) 





ארוחת חג שלישית (לחצו על התמונות לקבלת המתכון) 


להתראות בשנה הבאה
מאיר. 

יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

מחשבות והרהורים על מסטרשף*


עוד כמה ימים תשודר תכנית הגמר של העונה השניה במסטרשף, מה שמביא אותי להעלות על הכתב מחשבות שונות שחולפות במוחי עוד מהעונה הראשונה.
את העונה הקודמת ראיתי כמעט את כולה. בעונה הנוכחית, הרשתי לעצמי לחפף. הבנתי את הרעיון. כחובב בישול ואוכל, עוד כשהחלו הפרומואים של העונה הראשונה, היה דגדוג קל באויר. ראיתי כמעט את כל עונות מסטרשף בגרסה המקורית בBBC וגם את הגרסה האוסטרלית. "אם זה היה כך, אני חייב להיות שם" אמרתי לעצמי.
באותו זמן כיכבה בערוץ 2 סדרת ריאליטי אחרת ולאט לאט בין השורות ראיתי שמסטרשף המדובר, הוא יותר ריאליטי מאשר תחרות כישרונות קולינריים. באותה מהירות בה הרהרתי על השתתפות, כך ירדה ההתלהבות להיות שם. למה? בדיעבד מתברר שצדקתי.



מסטרשף אוסטרליה - הלוגו המקורי מאתר הבית

דן שילון, מר טלוויזיה הבלתי מעורער מאז הקמת השידורים של ערוץ 2, המציא את הטייפקאסט הנצחי של ישראל. במעגל הדו שבועי שלו תמיד היה הפוליטיקאי/ת, האמן/ית, ההומו/לסבית, הדתי/ה, הדוגמן/נית והזמר/ת ואיך לא, את "תזמורתו המדהימה של מוישלה נוי". הם הופיעו בשילובים שונים, חלקם נשאו מספר תפקידים בו זמנית (דתי לשעבר בתפקיד זמרת שהפכה להיות פוליטיקאית). כך שילון עשה לנו בית ספר כשהצמיד אותנו לגיבור היומי של המעגל. למחרת, כולם, אבל כולם בלי יוצא מהכלל היו מדברים על "ראית דן שילון?"
חברות הטלוויזיה וההפקות השונות, אימצו להם את המודל הלעוס עד להחריד, כל פעם בתלבושת אחרת, בתכניות הריאליטי השונות כשהם מתעתעים בנו הצופים בדרמות מטופשות הכוללים זמן מסך רב ובו זמנית גם משגעים את אותם "חיות מעבדה" שמרגישים לרגע שהם במרכז הפריים ומחכים בקוצר רוח שיגיע זמנם לנצל את החשיפה הזמנית ואין זה משנה אם מדובר באח הגדול, רצים למיליון, כוכב נולד, נולד לרקוד ועכשיו גם מסטרשף.
מי שמכיר את הפורמט המקורי של מסטרשף ששודר בהצלחה בבריטניה ובאוסטרליה יודע בוודאות שלא למסטרשף הזה התכוון המשורר.
אין קלוזאפים מטורפים מורידי דמעות והסיפור האישי לא כל כך עניין את השופטים. שם זה תחרות שהנושא העיקרי הוא אוכל נטו.
המתמודדים צריכים לעמוד במשימות בישול אמיתיות כדי לבחון את כשרון הקולינרי שלהם. הם מתנסים במנות אישיות שהביאו מהבית, במנות הבנויות על מרכיבים הניתנים להם באולפן וכמובן בעבודה תחת לחץ אימתני של שף זועם וזועף במסעדת גורמה אמיתית. כך יכולים השופטים לדעת מי באמת בעל הכישרון לשאת בתואר הנרגש.
אולם, המוח היהודי, הממציא לנו פטנטים וריגושים, חייב להמציא את הגלגל מחדש וכמו שכבר למדנו בשיעור הקודם למדעי הריאליטי, מה שאינו מוריד דמעות ויוצר אמפטיה, אינו מוכר ואינו מביא כסף ועל כן, תוך כדי בניית הטייפקאסט מבית ספרו של דן שילון, רצוי לחפש מי ישא בתואר "מוריד הדמעות" בנוסף לטייטל שהוצמד לו ללא ידיעתו.
אז מה זה מסטרשף באמת?
במתכונת הישראלית, מדובר לכאורה בריאליטי די מטופש בתחפושת של תחרות בישול המספקת דרמות חסרות טעם כגון זיהוי נכון של 32 מרכיבים בתבשיל (שאני מוכן להתערב שאף שף מדופלם או בעל חיך משובח ככל שיהיה, כמו שרושפלד מעיד על עצמו, לא היה מזהה גם הוא) או שנשרפה להם המנה בגלל תנור מקולקל של ההפקה (פרטים בהמשך באחד הקישורים המצורפים) המנות היו מנות של בשלנים ביתיים בלי מנות פלצניות ולרוב מדובר בבישול בייתי ברמת פודיס.
כל המתמודדים, ללא יוצא מהכלל, גם אלו שלא היו חביבי השופטים ולא גרמו להם להזיל דמעה באודישן, היו יכולים להיות פיינליסטים טובים ומוכשרים. אילו רק היו יודעים להגיד את הדברים נכון, כמו שהטלויזיה רוצה.
אלא ש...לא כולם כנראה הפנימו שמדובר בריאליטי.
אחד מהפיינליסטים של העונה הקודמת כבר הדפיס כרטיסי ביקור מעוצבים כשהמילה "שף" מככבת כתואר לפני שמו. (מי ראוי להיקרא שף? מי שעבר בחינות הסמכה טבחות סוג 5, ולפני כן סוג 4, 3, 2 ו1 עוד על השלבים להיות שף כאן)
כנראה אותו מתמודד שרגיל לגובה להבות אבל במקום אחר, לא שמע כנראה על התלאות שעובר טבח בטרם הוא מרשה לעצמו לקרוא לעצמו שף עד שהוא כבר רץ לפתוח בית ספר לבישול (ויש לי עוד דוגמאות לרוב) כך למעשה אותם פיינליסטים, חלקם הלא קטן לפחות, לא הבחינו כי הם היו מריונטות בידי ההפקה שהיתלה בהם ובנו הצופים ולקחו רחוק (מידי) את התואר הנכסף (שאף לא זכו בו מלבד אחת שזכייתה שנויה במחלוקת לאחר שהתגלתה הלחישה באוזנו של אייל שני).
זה לא "כוכב נולד" שאם המנה שלך עברה את החיך של אייל שני (שבנה לעצמו תדמית של בעל רומן עם עגבניה) או מיכל אנסקי (המתפצפצת, עוד על מילות המפתח, בהמשך) אתה מיד מקבל חוזה ומסעדה. בסופו של דבר, ישנה כאן הזדמנות מסויימת להיות סלב שאם יעשה נכון וינצל את 15 דקות התהילה, אולי ידלג על כמה משוכות לקידום עסקיו ויקבל חוזה לפרסום אבקת מרק כשהוא מעשיר את קופת ההפקה בנתח של 30% מכל שקל שיכנס לכיסו אבל עד שיראה את השקל הראשון, חברת ההפקה כבר תתזז אותו מאולפן לאולפן, דרך השוק איכרים של מיכל (כי חייבים להזכיר אותו מידי פעם) ובישול מנות מטופשות לחיילים שנשארו שבת או לכמה קשישים בבית אבות.
מאידך, ללא מסטרשף, לא בטוח שהיינו יודעים מיהו (סליחה מכולם, סתם דגתי שמות משתתפים) אדי מזרחי, לא היינו שומעים על המז'וז'ים של סמדי והפונפון בשיער (שבנתיים קיבלה פינת בישול בערוץ הים תיכוני 24 ובקרוב תכנית יעוץ לפתרון בעיות זוגיות), לא היינו יודעים מיהו אלקנה הכבאי האשקלוני או א' שעדיין קורא לעצמו סלב המחפש הזדמנויות עסקיות תחת כל עץ רענן והנה כבר עומדים להם בהיכון הפיינליסטים של העונה השניה, אליאב מסלון הכלות, אבי מדריך הגמילה ועמנואל הטייס (היכונו לטיסות אלעל עם עמנואל בה נשמע כולנו: "גבירותי ורבותי, כאן הטייס שלכם עמנואל. כשנעבור מעל גרמניה, אגיש לכם שטרודל")
כדי להוכיח שגם בקשת/רשת/חברת ההפקה (בחיי שאיני מבדיל מי זה מי) חושבים כמוני, התראיין היום (יום רביעי 21.9) חיים כהן אצל ניב רסקין בגלי צה"ל (דקה 37 בערך) ודיבר על חצי הגמר של התכנית. לדברי כהן, "בישראל הבינו לפני כל העולם את הפוטנציאל האנושי וכל העולם משיר מבט לכיוון הפורמט הישראלי" וכי "דרך האוכל מקבלים את הסיפור האישי של המתמודד". הוא גם אישר את ציטוט מפיו של אבי ניר מנכל קשת שלא מדובר בתכנית בישול אלא בתכנית על אנשים.
דבר אחד אני מסכים עם חיים כהן, מדובר בריאליטי שאין בו רוע. אין הדחות ואין מניפולציות של מתמודדים אחד נגד השני בתיחמונים ותכסיסים כשאת כל המניפולציות משאירים לידי ההפקה שמחפשת איך למנף עסקית כל הדחה או הבעת פנים.
אין ספק שיש פה בעיה. מלבד מה שרואים על המסך, הקלוזאפים של פני המתמודדים, השופטים והצלחת, אין לנו יכולת לדעת אם המנה אכן טעימה. אנו מסתמכים על ארבעה אנשים שעושים הוויות לפי החיך שלהם או לפי הנחיות ההפקה.
אז מי ראוי ללבוש את סינר המסטרשף?
מוצרי מסטרשף מחנות התכנית האוסטרלית. יש לי כזה בבית
לדעתי, רק מי שרכש אותו באמת (או קיבל מתנה כמו שאני קיבלתי מליסה האורחת שלנו מאוסטרליה) או מי שהיה במסטרשף כמתמודד ונתנו לו את הסינר הביתה אחרי האודישן - על כך ועוד, בפוסט של אריאלה, בקרוב)

בואו נדבר על השופטים.
חיים כהן נמצא כיום בכל פינה בבית. הוא מוכר לנו מים, רוכב במכוניות שרואים רק בטלוויזיה עם אלי הבעל של מיקי חיימוביץ ועדיין מחזיק באחת מתכניות הבישול הותיקות בערוץ 1. הוא מצטייר כאמין ועממי למרות שיש שמועות שהוא גר בסביון. קשה להוציא עליו מילה רעה פרט לכך שכנראה בלע 2 טון סוכר מרוב המתיקות שהוא עוטף את המתחרים עד כדי חיבוקים הזויים. זכותו או שכנראה כך בנו את תפקידו בסט. אין ספק שמדובר בשף בחסד ואין אחד שלא היה רוצה לטעום ממעשה ידיו.
אייל שני...עליו כבר אמרו הכל. המילים שלו מפילות. האמת, די נהנתי לשמוע את בליל המילים איך שהן מתחברות להן כל כך יפה כשהוא מתאר קציצה. בתכנית האחרונה הוא המשיך את הקו האגדי בה מספרים שהוא מלקט עשבים ב6 בבוקר טרם יפול על העליהם הטל ויעלים את הטעמים השורשיים של הצמח. תחקירים סיפרו שהאיש אוהב יותר לישון מאשר לטייל בהרי ירושלים. מה שכן, בטוח שאייל קצת הגזים כשלקח רחוק מידי את אמרי השפר שלו.
רושפלד. בחיי שלא בא לי להיתקל האיש הזה. הוא דוחה אותי בכל קנה מידה אפשרי. הוא לא מעניין ואין לו שום תמורה או תרומה למסך, לצופים או למתחרים. הוא בא בתור פוזת הנושך. קראתי עליו לא מעט וכנראה שהוא כזה אבל הוא לא עשה עלי שום רושם. לא אכלתי מידיו ואין לי גם רצון לעשות זאת. אני מתרחק מאנשים כמותו. אומרים שאוכל עושים מאהבה (עשו על זה פרסומת ויש גם בלוג בשם זה). לא נראה לי שיש אהבה אצל האיש הזה.
אנסקי. נו טוב. כל מילה שאגיד על בחורה יהיה כשובניזם. נכון, היא יפה, עניין של טעם אבל לא קשור לאוכל וזה לא הכל. נכון היא הבת-של, אבל גם זה לא עושה לי את זה. יש לה את שוק האיכרים, אבל מה לכל הרוחות הקשר בין הביזנס שלה לתכנית?
למיכל יש אוצר מילים שלפתע כל צופה מסטרשף משתמש בו בתדירות יומיומית.
ביטוים כמו: מתפצפץ לי בפה, עוטף לי את החיך, מזכיר לי את אמא שלי ועוד כל מיני רצף של מילים וקלישאות מטופשות שעובדות על  כל צופה ממוצע. אם אתם שואלים אותי, אז מיכל וההפקה ישבו על אוצר מילים פופולרי בדיוק כמו שמנסחים מודעה בגוגל, ובחרו את מילות המפתח של התכנית.
יודעי דבר אומרים שכל המנות שטעמו השופטים היו שעות אחרי שהוכנו כך שיתכן מאוד וכל הסופרלטיבים הנשפכים כמים, היו למעשה בליל של מילים ומניפולציות טלוויזיוניות בלבד כדי לכבוש את לב הצופה.

הפקת מסטרשף הפליאה לאורך כל הדרך בפאדיחות שעשו בשלבי במיון.
בשעה שהיו להם כבר פחות או יותר כ-100 מתמודדים על כל טייפקאסט אפשרי, הם לא זנחו את המגלומניה של הטלוויזיה והזמינו אלפי "מתמודדים" להציג את יכולתם בשעה שלא סיפרו להם כי למעשה הם הולכים לשמש כניצבים בתפאורה הגרנדיוזית של התכנית. .
כאלף איש, טרחו ובישלו את מיטב תבשיליהם. הפסידו יום עבודה, שילמו חניה, והגיעו ליום גשום במיוחד לנמל תל אביב. כמעט ולא התייחסו אליהם מלבד כמה פעמים שהיה עליהם לצרוח בקולי קולות "אני המסטרשף הבא של ישראל".
שני חברים שלי התמודדו בעונה האחרונה. אחד ידע היטב שהוא בשלבי המיון. היה לו פתק צהוב. אחד אחר היה לו פתק ירוק. רק אחרי שחזר הביתה מאוכזב, הבין זה הירוק שהוא היה קישוט או פלקט של ההפקה.
קבוצה שהוקמה בעקבות מעשה תרמית הניצבים המבשלים פה וגם פה
ודי לחכימה ברמיזה.
אז הנה חולפת לה עוד עונה. מסטרשף אולי תחזור ואולי לא. בטוח לא אתגעגע לאף אחד מהשופטים ובוודאי לא לאף אחד מהמשתתפים, אלו של העונה הקודמת ואלו של העונה הנוכחית.
מי שרוצה לראות את מסטרשף האמיתי, שיעשה זאת בערוצים האמיתיים שבאינטרנט. http://www.masterchef.com.au/home.htm
איני יודע מהי מערכת היחסים בין יוצרי ובעלי הפורמט מול הזכיין הישראלי אבל מעניין מה יהיה אם יקום מישהו וישלח מייל למשרד הלונדוני של מסטרשף ויספר להם איך רואים את זה במסך שלנו (אם אתם ממש רוצים, הנה הפרטים: החברה הבעלים של הפורמט, הינה חברת SHINE היושבת בבריטניה http://shine.tv/#/Home/ איש הקשר של שיין הוא ניק. info@shine.tv )
בינתיים נסתפק במועט. מזל שערוץ 10 ידעו להביא באותו הזמן כקונטרה את אהרוני וגידי, שילוב מנצח של תכנית אוכל אמיתית, קלה ונעימה בכל קנה מידה (מלבד כתישת דרך המשי עד לעפר דקדק)




* דעה אישית בלבד. מתנצל מראש בפני כל מי שמרגיש עמו נפגע. קבלו זאת בהבנה. התמונות מאתר מסטרשף אוסטרליה



יום שני, 12 בספטמבר 2011

המאפיונר מאור עקיבא


בואו נדבר עסקים (קטנים): 
אי אפשר להתעלם מכך שמדינת ישראל עוברת מהפך. 
האזרח הבודד הופך להיות הלקוח הכי חשוב של כל עסק ומיום ליום הופך להיות בעל חשיבות גבוהה יותר בתכנית העסקית. לא עוד העלאת מחירים בצורה פרועה וכמובן התחשבות במצב הכלכלי. 
הימים הבאים יגידו עד כמה מידת ההשפעה של המחאה על חיינו היומיומיים, החל מיוקר המחיה ועד פתרונות מתאימים לצרכיו של כל אזרח בישראל. 
מאוד קל לשבת בסלון עם חברים ולתת עצות מפה ועד לבית הלבן כיצד ראש הממשלה צריך לנהוג ולהחליט על פי אמוציות רגעיות מי צודק ומי לא. 
השינוי צריך להיות אצלנו, כל יום מחדש. 
כצעד ראשון וכצעד כלכלי עלינו לחשוב ולבצע מה שנכון לכיסנו שהולך ומתדלדל לאור ריבוי המיסוי ויוקר המחיה. 
גלעד זלברברג בעיסוקו ועל פי כרטיס הביקור שלו הוא הבעלים של "מאיר בייגל". בכובעו הנוסף הוא יו"ר הועדה למפעלים קטנים ובינוניים בהתאחדות התעשיינים והוא מהווה היום מפגש דרכים משמעותי בתהליכים אלו. על תווי פניו אפשר לראות בבירור את התהליך החדש שעובר על המדינה. 
משיחה איתו אפשר להבין את המלחמה המתמשכת של העסק הקטן מול הטייקונים. את מאבקה של המכולת השכונתית מול השופרסל/מגה/רשת השיווק ואיך לא, את הבחירה בין התוצרת המקומית לבין התוצרת המיובאת. 
ימים לא קלים עוברים על העסקים הקטנים בארץ. מלחמת הישרדות במלוא מובן המילה. עסק קטן מוצא את עצמו כדגיגון קטנטן מול לוויתן שלעולם אינו שבע אשר בלי למצמץ הוא נוגס בעוד ועוד נתחים בכלכלת הקניות. אם פעם היתה לנו מכולת או קיוסק בסביבה, היום יש שם שלטי ענק עם המילים "שלי" או "בעיר".

הרומן של גלעד ומאיר ביגל התחיל לפני כ-10 שנים. גלעד היה ספק שלהם וראה את המפעל מבחוץ. כשנודע לו על כוונת המפעל להסגר, מיד הכניס את היד לכיס ורכש את המפעל כבעליו החדשים בתקווה לחולל שינוי. 
המפעל עבר גלגולים רבים עד שהגיע ליעדו הנוכחי כשהמפעל הועתק מרמת השרון לאור עקיבא.
גלעד ומאיר בייגל המקורי
כיצרן, גלעד מיישם ציונות לצד ייעול הלכה למעשה:
לרכוש מוצרים מתוצרת מקומית.
לשאוף לשמור על רמת מוצר באיכות גבוהה ככל האפשר לצד מחיר תחרותי מול הטייקונים הגדולים. 
להעביר את התעשיה לפריפריה ולספק עבודה לתושבי המקום.
לצמם במידת האפשר את עלויות התפעול, הפרסום וכל ההוצאות שאינן ישירות לעלויות הייצור. 
המפעל המיקומו החדש באור עקיבא
הוזמנתי לביקור המפעל. לראות מקרוב את העשייה ואת סיפור ההצלחה.
גלעד קורא לעצמו מאפיונר. לא זה שאתם מתכוונים אליו אלא מאפיונר של מאפיה שאופה בייגלה. רק בייגלה. 
ענף החטיפים המלוחים עבר שינויים רבים. רשתות השיווק הגדולות מעדיפות בדרך כלל את הספקים הגדולים ומאידך הם לא יוותרו על המותג המקומי שלהם (אותם אריזות של אותו המוצר אבל תחת המותג של הרשת - אותה הגברת בשינוי אדרת) כיום "מאיר בייגל מחזיק גם בנתח משמעותי במוצרי החטיפים המלוחים שברשת השופרסל. לדבריו, המוצרים שלו הם המובילים בקטגוריה זו. חיזוק משמעותי מבחינת התחרות של מפעל קטן מול קונצרן ענק. 
עם ברק בעיניים, גלעד מספר על כניסתו למפעל לפני כ-10 שנים ועל השינויים עסקיים שחולל לצד שמירה על איכות המוצר. מקריסה כמעט מלאה של מערך השיווק, הוא מחזיק כיום כ-25% מתח שוק החטיפים המלוחים בישראל.  
בתפקידו, הוא ממלא כמעט כל תפקיד אפשרי. החל מהמנקה (ציטוט שלו, לא שלי), מנהל השיווק, מנהל המכירות, קופירייטר וגם הארט. כל עובדי החברה מעלים הצעות ייעול, פתרונות שיווק וביחד הם בוחנים את האפשרויות שיתרמו לקידום המוצרים. אין לו הוצאות מטה מיותרות, אין לו מנגנון תפעול מנופח. הכל נעשה בתוך הבית. 

המפעל עובד 24 שעות מסביב לשעון ב-3 משמרות. כדי לעמוד בכל התקנים החמורים ביותר שיאפשרו שיווק גם מעבר לים, נראה המפעל כמו בית מקרחת מצוחצח ומבריק. 
הסיור במפעל מרתק. הרגשתי דה-זה-וו כשנכנסנו להיכל העשייה. כנכדו של מאפיונר (כן כן גם אני...), הייתי מטייל בין התנורים של מאפיית המצות של סבי. ריח האפיה מחזיר זכרונות ילדות ודי היה בטעימת הבצק כדי לחזור לכמה שניות לגיל 6. במקום לטעום מצות (הייתי מחפש את אלו השרופות יותר) טעמתי בייגלה שטוחים שזה עתה יצאו מהתנור. בדיעבד, חבל שסבי לא חשב לפתוח מפעל בייגלה...
המוצרים של מאיר בייגל


יום חמישי, 8 בספטמבר 2011

האיש והאגדה - סודות שאפשר כבר לספר

נתבשרנו אתמול על מותו של דניאל רוגוב שהיה ידוע כמבקר היין והמסעדות אולי הכי ידוע ובכיר בישראל. 
את רוגוב פגשנו לראשונה לפני כשנה בסיור יקבים במטה יהודה ודי היה ב-3 משפטים שהוציא מפיו (בין היתר הציון "מעניין" ליין שלא קלע בול לבלוטות הטעם שלו) כדי לאמת את השמועות כי מדובר באיש מיוחד עד שגברה בנו הסקרנות והחלטנו לעשות הכל על מנת לפגוש אותו באחד על אחד בניסיון לפצח את סודו של האיש. 


היו כמה טלפונים ומספר התכתבויות עד שנקבע התאריך המיועד. כדי להיפגש עם אחד ממובילי דעת הקהל הקולינרי בארץ, יש להתכונן בהתאם. איה בדיוק שבה מנסיעה מגבול גרמניה-צרפת והגיעה לפגישה חמושה בבקבוק יין מיקב בוטיק מקומי נחשב. קיווינו שהוא יאהב את היין ולאט לאט יצאו כל הסודות. אני הכנתי צרור של שאלות נוקבות וקיוויתי שיענה לפחות על מחציתן.
נפגשנו בבית קפה סמוך לביתו. איכשהו יצא שלא היה לנו כוסות זכוכית. רוגוב הפתיע ואמר שאין לו שום בעיה לשתות יין מכוסות פלסטיק חד פעמיות וכך היה. 

ישבנו בצל שמשיה ביום חורפי אך מלא בשמש כשהשאלות שהכנתי נשכחו להן והשיחה איתו קולחת בשעה שאיה מתקתקת במצלמתה וגם מגניבה שאלה פה ושם. 
אני לא יודע מה עבר לו בראש במהלך השיחה, אבל רוגוב תמיד ידע לסמן לנו מה לציטוט ומה לא. מספר פעמים הוא הניף את אצבעו כשהוא מסמן "אל תרשום" ואנו עצרנו הכל כדי לשמוע את סיפוריו המרתקים. (מזל שמידי פעם לא כל כך נענתי לדרישותיו ורשמתי בפנקסי תיעוד של סודותיו וסיפוריו)
רוגוב, שהצהיר על ההתחלה כי שמו האמיתי אינו דניאל רוגוב, לא הסכים לחשוף את שמו האמיתי. הוא חייך בהנאה ואמר "תעשה שיעורי בית". האמת שהתעצלתי. לא יודע למה אבל רק היום גיליתי ששמו האמיתי הוא דויד ג'רוף. ככה זה כשאין יותר סודות. 


היום כשאין מי שיאכוף את הבטחתי לא לספר,אני יכול לשתף את אחד הסודות שרוגוב שיתף אותנו. 
רוגוב סיפר לנו כי דמותו של אנטון אגו, מבקר האוכל מטיל האימה בסרט המצוייר והקסום רטטוי, נכתב למעשה על דמותו והרי זה פלא. דמותו, חיתוך הדיבור של רוגוב ואימת המבקר שהטיל כמעט על כל מסעדה, היו דומים כשתי כוסות יין (ספישל ריזרב) לרוגוב עצמו. 





מי שרוצה לראות מקרוב, הנה קליפ שמצאתי ביוטיוב על מעלליו של אנטון אגו. 



לרוגוב היה חוש הומור מיוחד במינו. די היה במראה לבושו של רוגוב כדי שיעלה חיוך מסויים על מי שפוגש אותו מכיוון שהיה חמוש בנעלי פלדיום ישראליות אסליות. הסיבה לכך כנראה קשורה להיותו חייל מארינס ותמיד הרגיש שייכות לסיירות הישראליות שהיו נוהגות נעלי פלדיום ולאהבתו לחומוס ישראלי. 


כששאלנו אותו מי יירש אותו בעתיד, ענה רוגוב ללא היסוס כי לא הכין לעצמו יורש שיוכל להכנס לנעליו אבל הוא סיפר לנו כי ביקש כי כשיקבר בארון עם 12 בקבוקי יין, 24 סנדביצ'ים טובים והוא מבקש שישימו לידו את המחשב הנייד שלו כדי שיוכל להמשיך במשימתו גם כשהוא בעולם שכולו טוב. 


איזה איש...


קישור לפוסט שעשינו באוקטובר 2010
http://www.bisstyle.net/2010/10/blog-post_23.html

יום שבת, 3 בספטמבר 2011

אז כן, יצאנו לפגרה

גם בגלל החום, ובעיקר בגלל התחייבויות עבודה אחרות, נעלמנו לאחרונה. תודה לכל המתעניינים והמודאגים :)
גילינו שלתחזק בלוג זו עבודה קשה ותובענית, וכשיצאנו לדרך אי שם ב 2010 הבטחנו אחד לשנייה וגם לעצמינו שאת הבלוג נמשיך לתחזק כל עוד הוא כיף ונעים לשנינו. הקיץ הזה הוכיח לנו שלבשל ולהתרוצץ ביולי- אוגוסט זה בדיוק ההפך מנעים.
אז, הרשינו לעצמינו קצת לנוח וגם להתפנות לעיסוקים אחרים כמו נכדים, פרויקטים גדולים בעבודה - ביחד ולחוד (ועל כך באחד הפוסטים הבאים), מעבר דירה, הפגנות, מחאות ועוד כל מיני.

אז בינתיים אני ממשיכה לעדכן את הבלוג האישי שלי, שמי שעוד לא מכיר, נמצא - כאן.
הבלוג עוסק בצילום, בעיקר אוכל, אבל לפעמים אני מרשה לעצמי להתנסות ולחקור עוד ז'אנרים.

הנה כמה דוגמאות מהזמן האחרון:








וגם כזה:





אני מזמינה אתכם, הקוראים שלנו לבוא ולבקר אותי גם שם, להרשם ולהתרשם. 

אז עד לפעם הבאה, שלכם, איה