יום שלישי, 29 במרץ 2011

מתחילים להריח את הפסח - סיפור על שכנים


סיפור על שכניי היקרים, ד' ור' (השמות שמורים המערכת).
אומרים שבזוגיות טובה אחד משלים את השני אז הנה לפניכם נוסחה מנצחת: ד' הוא בחור זהב, חלומה של כל אם עבריה וילד טוב ירושלים (די עם המחמאות, לא יהיו כאלה יותר) אבל עם מגבלה אחת ובעייתית במיוחד: ד' לא כל כך מבין באוכל למרות שהוא קורא לעצמו "אנין טעם"...
ר' לעומתו, נשמה טובה (ושכנה טובה), בעלת איכויות של בשלנית מבית טוב שיודעת להכין מאכלים ותבשילים נהדרים, אולם כל מה שד' רוצה זה רק עוף מכובס.


בלי לחשוף את מוצאו, אני חייב לציין שאוצר המאכלים האהובים עליו מסתכם באותו עוף מכובס (זה מהמרק) או בצימעס. תבינו לבד.
את ד"ר שקשוקה לדוגמא, הוא גילה אחרי ששמע שני חברים מדברים ביניהם ולא הבין מה לרופא ולשקשוקה עד שהלך לחגוג שם את יום הנישואין שלו "כי ייקה לא אוכל במסעדה" (כך אימו אמרה)

מידי ערב שבת כשאנו חוזרים הביתה מבית הכנסת, ד' מתעניין "מה הכנת לשבת?" ולפני שאני עונה לו, הוא עונה במקומי "שוב הכנת אוכל פלצני?".
בפסח האחרון אירחנו וערכנו אנחנו את ליל הסדר בביתנו. תכננתי תפריט שיהיה מיוחד ומיד חשבתי על אוסובוקו טלה. כשהיינו בקדחת הבישולים והשאלנו אחד מהשני ביצה או בצל, הצצנו אחד לשני במטבח. ד' פתח סיר ושאל "מה זה?"
"אוסובוקו" עניתי לו."ס-ו-ד-ו-ק-ו. הוא מכין סודוקו" שאג ד'.
לחשתי לו בשקט "אל תראה שאינך יודע מה זה אוסובוקו, עשה עצמך כמבין" ומאז, בכל עת שאנו פוגשים שכן או חבר ושוב מדברים על אוכל, מיד ד' עורך משאל-עם, האם הם יודעים מה זה אוסובוקו. כרגיל, ד' יוצא במפח נפש אבל הוא לא מוותר.
וכרגיל, מידי שבוע בשבוע אנו נפגשים בליל שבת בדרכנו הביתה, ד' שכבר מכיר את הבלוג שלנו וקורא את העדכונים והמתכונים ושוב הוא מעיר את הערותיו "שוב אוכל פלצני?"

לפעמים, כדי להציק לו אני שולח לו דוגמיות, כדי שילמד קצת על אוכל וידע מה לבקש מר' רעייתו שנמצאת ממש מרחק עובי שניצל ממנו. כמובן שבסוף היא זו שנהנית מהדוגמיות, הוא נשאר עם העוף המכובס והצימעס.


אוסובוקו של פסח
מצרכים:
אוסובוקו טלה (פרוסות יפות ושמנמנות, 2 לכל סועד)
קמח מצה
בצל סגול קצוץ גס
יין לבן
דבש
שמן זית

הכנה:
מקמחים את הנתחים עם קמח מצה ומנערים להסרת עודפי הקמח.
מחממים שמן זית במחבת או קלחת (כדאי כלי חסין אש שייכנס אחר כך לתנור) שתהיה לוהטת וסוגרים את הנתחים בטיגון עם שמן זית. מוציאים ומעבירים לקערה.
מטגנים בצל סגול עד להזהבה קלה ומוסיפים דבש ויין לבן. מצמצמים מעט ומכניסים בחזרה את הנתחים.
מכניסים את המחבת לתנור לחום 180 מעלות למשך 40 דקות כשהמחבת מכוסה ועוד 10 דקות ללא כיסוי ומגישים עם תוספת. 


יום ראשון, 27 במרץ 2011

אוכלים מהמסטינג - סלט סלמון מעושן עם מוצרלה וירקות אפויים וקלויים


כמעט כל יום עבודה סדיר מחייב אותנו בארוחת צהריים.

חלקנו לוקחים את ארוחת הצהריים שלנו בקופסאות/מגשיות מהבית ויש גם כאלה שהולכים על האוכל המוכן – הג'אנקפוד אבל הם לא הסיפור שלנו היום.
תרבות ה-lunchbox היא תרבות לא כל כך עתיקה למרות שארוחות לעבודה לקחו עוד מימים ימימה.
אם אני מנסה לרענן במוחי את רעיון של ארוחת צהריים שלוקחים אותה כצידה לדרך מהתקופה המוקדמת ככל האפשר בעולם המודרני, איני יכול שלא לפסוח על הלחם ציידים של "שתי גברות שמנות" הלוא הן קלריסה דיסקון רייט וג'ניפר פטרסון. שתי נשים עבות בשר ועגלגלות רכובות על אופנוע זוגי שחור בוהק מסוג טריומף כשהן תרות אחר תרבות האוכל המקומית.
קלריסה וג'ניפר הכירו כשהיו בשלניות במלחמת העולם ביחידת תותחנים של הצבא הבריטי ופינקו את הלוחמים בארוחות שחיתות שהן בישלו מהמוצרים שפגשו בסביבה.
לחם הציידים שימש כארוחה בשרית לציידים שהיו יוצאים לעבודת הצייד למספר ימים ביערות כשלצד כלי הנשק שלהם, הם לקחו ככר לחם מחמצת עמוס מכל טוב ובשרים משומרים.
את ארוחת הציידים ששתי השמנות הביאו, גיירתי כהלכה בהתאמה למטבח הישראלי שלנו ויום אחד נייחד גם לו מתכון. (מי שרוצה לקרוא על צמד השמנות מוזמן לראות בקישור הזה.  


הLUNCHBOX המקורי היה ככל הנראה תרגום של המסטינג הידוע שרובנו השתמשנו בו בטירונות (פריט אספנות מימי מלחמת העולם הראשונה שמי שממש מתגעגע שיחפש אותו באזור שוק הפשפשים ודיר באלקום מי שיביא מתכון בתוך מסטינג)  אולם גם הוא עבר שדרוג בשנת 1950 על ידי חברת Aladdin company of Nashville כאשר הקופסה עוצבה לגודל אחיד, דומה לתיבת טבק גדולה ועליה התנוססה מדבקה בגודל 4 אינץ' כדי שיהיה ניתן לזהות למי היא שייכת ואליה צורף בקבוק גדול, מבודד ומוזר שהיה האבטיפוס של התרמוס המפורסם.

תיבת הפח הפכה להיות פריט חובה בכל בית. הגברים והנשים היו קונים להם תיבה לפי הצבע או לפי העיטור שעליה על פי הפופולריות והילדים היו לוקחים את הלנץ'-בוקס לבית הספר כשהיא מעוטרת בגיבורי ילדות וקומיקס של וולט-דיסני.
חברות יצור רבות הציעו למכירה פריטים נילווים שונים שבאו לצד הלאנץ' בוקס והתיבה פכה לפריט כמעט חובה בכל סרט אמריקני חדש שיצא לאויר כפרסומת סמויה לעידוד מכירות.
מאוחר יותר הפכה הלאנץ'-בוקס לפריט שימושי והיא כבר עוצבה על ידי על ידי מספר מעצבים כקופסה שימושית לא רק לארוחות צהריים לעבודה ולבית הספר.
בשנת 1970 החלה לרדת הפופולאריות של הלאנצ'בוקס בעקבות לחץ ארגוני אמהות שמחו על שימוש בקופסאות האוכל ככלי נשק לפצח ראשי ילדים בתיגרות שאירעו בשטחי בית הספר וכתוצאה מכך, פסק ייצור תיבות המתכת ועברו לתיבות פלסטיק שהפכו להיות יותר משעממות ולא אטרקטיביות אם כי צבעוניות יותר כמו עיטורי סופרמן ומיקי מאוס.
בקרוב כנראה שאתחיל לקחת עימי מיני לאנץ'-בוקס וכהזדהות עם מי שכברן לוקח עימו אוכל לעבודה, הנה מתכון קליל שניתן לקחת את כל המרכיבים בנפרד וליצור ארוחה כמעט מלאה תוך מספר שניות


סלט סלמון מעושן עם מוצרלה וירקות אפויים וקלויים מוגש בלאנץ-בוקס
מצרכים:
200 גרם מוצרלה (השתמשתי בכדורי מוצרלה קטנים של גד)
שום שלם אפוי בתנור
פלפלים קלויים באש ומקולפים מהקליפה
זיתי קלמטה מגולענים
נבטי צנון מרירים (כמובן שאפשר גם כל סוג אחר של נבטים)
100 גרם סלמון מעושן פרוס (סוג הילטון)
מעט שמן זית לתיבול

הכנה:
מוציאים את כל המרכיבים לקערת ערבוב ומערבבים לסלט אחד גדול ומגישים 




יום רביעי, 23 במרץ 2011

סלט לקרדה ודג הזהב


אין ילד שלא גדל על איזו אגדה שהיה בה דג זהב.
בינקותנו היה זה הסיפור פרי עטו של פושקין על הדייג שתפס ברשתו דג זהב וכדי שישחרר אותו הבטיח לו הדג 3 משאלות כאשר מוסר ההשכל שלה היה "תפסת מרובה – לא תפסת", שאין לחמוד מעבר למה שידנו משגת.
האגדה הלכה וקיבלה אינסוף גרסאות ופירושים לילדים ולמבוגרים ואף פעם לא הבנתי איזה מן דייג זה שתופס דגי זהב שמיועדים לאכילה עד שהתמכרתי לטעמו של הסלמון המעושן הראשון שטעמתי כשהיינו מעבר לים ומאז אני מסוגל "לשאוב" קילוגרמים של סלמון בלי למצמץ ולהתחרט.

הדג מלוח הראשון שנכנס לחיי היה המשחק (די מטופש אם מביטים לאחור כמה עשרות בשנים) 1, 2, 3, דג מלוח. בה ה"עומד" היה צריך לזהות מי זז רבע מילימטר והיה צריך לשוב לתחילת המשחק.
עד היום איני מצליח להבין איך הסכמנו לקפץ למשמע משפט זה.


כילד אני זוכר את אבי מתענג על דג מלוח או לקרדה שהיה מביא מהשוק או מהמעדניה. הוא היה מספר לי איך המוכר מכניס את כל זרועו לעומק החבית ושולף דג מלוח שלם (לא, הם לא גדלים פילטים, מישהו מנקה אותם ועל כך כתבנו בפוסט על דגים מלוחים כבושים)
זכור לי בוודאות איך הייתי מחמיץ פנים רק מהמחשבה שהאיש שב לביתו כשהוא "מריח" מדגים מלוחים. אני חייב להודות שרק המחשבה על הריחות די מנעו ממני לטעום מהדגים שהביא עד שהבנתי כמה פספסתי וכשביתי הקטנה החלה לטעום לקרדה והתלקקה לה בהנאה, חייכתי להנאתי. Welcome to the family אמרתי לה בגאווה.

כן, הדגים הכבושים והמעושנים שייכים לפעם, לטעמים של השוק ולרענן זיכרונות ילדות.
לפני כשבוע קניתי דגים מלוחים שלמים (ולא נקיים וארוזים) ופרקתי אותם בהנאה, רק כדי להרגיש את הטעם והריח האמיתי של פעם
אנו פוגשים את הדגים האלו בסיורים שלנו או בקניות התכופות בשוק.
את הלקרדה שלנו אנו קונים בשוק לוינסקי אצל משה לבנזון ברחוב פיג'וטו או אצל אברמנטו השכן שמביא לקרדה בטעם "כחול".
לדבריו של מוישה, כיום אין "לקדרה" אמיתית, מדובר בדג שנכחד אבל עדיין מכינים את המקרל באותה השיטה ובטעם דומה ללקרדה שהיה פעם. ניסיון שהיה בעבר להביא לקרדה טורקית לא צלח בגלל חוסר התעניינות ואולי בגלל המתיחות שיש לנו עם ארדואן ושות'.
דגים מלוחים ומעושנים יש בשפע כמעט בכל מעדניה שמכבדת את עצמה אבל בחרו לכם אחת כזאת שיודעת לפנק אתכם ומכינה לכם את הדג כמו שאתם אוהבים. פרוס, נקי וכמובן טרי.


סלט לקרדה:

מצרכים:
דג לקרדה, נקי מעור ומעצמות ומפולט.
בצל ירוק קצוץ דקדק
עלי נענע קצוצים
פטרוזיליה או כוסברה קצוצה
שמן זית לתיבול
חומץ בלסמי
דבש

הכנה:
את כל המרכיבים מכניסים לקערת ערבוב.
יוצקים מעל מעט שמן זית ומתבלים ברוטב שאוהבים או קצת חומץ בלסמי עם כף דבש ואוכלים עם ברוסקטות פריכות.



יום ראשון, 20 במרץ 2011

קפיצה קטנה לחו"ל - סלט גזר של גוגל עם ג'ינג'ר, סלרי, חומוס קלוי וטוויסט קטן וערמומי

באחת מנסיעותיי הצטרפה אלי זוגתי לנסיעה.
"גנבנו" לנו סופ"ש בלונדון מחמישי עד שני לחופשה קצרה ומפנקת כשהיא חוזרת בשני בבוקר הביתה ואני נשאר לסבב פגישות מתוכננות בעיר למשך מספר ימים נוספים.
מכיוון ש"היא" עדיין לא נסעה בגפה, קמנו ביום שני מוקדם וליוויתי אותה לשדה התעופה בדרכה לישראל.
חבר קרוב שעובד באל על (תמיד טוב שיש חברים) עזר לי לזרז את תהליך הבידוק ואפשר לנו להיכנס עד לשלב בו כמעט עולים אל המטוס כשלי נשאר רק לחפש מישהו מוכר כדי שהגברת תרגיש בנוח בטיסה למרות שהתלוננה שאין לה במי לנעוץ את ציפורניה בשלב ההמראה והנחיתה.
כשנפנפנו זה לזו לשלום בשעה היעודה, פניתי לדרכי כשלפני עוד יום ארוך של פגישות ומצגות מול אנשי חברת גוגל. בכל זאת, לשם כך נסעתי.


ידעתי שנאנד, האיש אותו הייתי אמור לפגוש, בדיוק חוזר גם הוא מחופשה של מספר ימים וכמו השיר המפורסם, I DON’T LIKE MONDAY, (בוב גלדוף בהופעה ענקית בלייב-8 לונדון 2005) תיארתי לעצמי שהוא יהיה עייף ושבוז לחזור לעבודה אולם קיוויתי שהוא (ואני) נעמוד בצפיות אחד של השני ואחרי הפגישה נסעד במסעדה של גוגל בקומה האחרונה בבניין המשרדים.
לקחתי את הרכבת הראשונה לעיר תוך שאני מתכנן את המסלול אליו אני אמור להגיע:
משדה התעופה לתחנת VICTORIA STATION ועוד כמה מטרים ברגל ואני בגוגל, אצלו במשרד.
הצצה חטופה בשעון מראה שאני עומד בלוח הזמנים וכל מה שנשאר הוא לתאם שנאנד אכן מצפה לי ואף אוכל לחזור ולטעום מאותו סלט גזר טעים ופריך שיש להם במסעדה.
אחרי שהתרווחתי המושב בקרון הרכבת, שלחתי לבחור הודעה שאני בדרכי אליו ותוך מספר דקות הוא עונה לי אולי קצת אאחר. "בדיוק יצאתי משדה התעופה" הוא מסמס לי.
אחרי 1/2 שעה של נסיעה מודיע הקטר שיש עיכוב של שעה עקב תקלה בדרך ועל כן אנו מתעכבים. "שיט" אני אומר לעצמי רק לא לפספס. חודשים אני מצפה לפגישה הזאת.
כססתי ציפורניים בעצבנות והבטחתי לאלוהים שאהיה הכי טוב בעולם, רק שלא ידחה את הפגישה. (ומה יהיה על הסלט גזר הטעים שאני מצפה לו?)
10 דקות אחר כך נאנד מתקשר. בנימוס בריטי טיפוסי אני שומע בנימת קולו איך הפגישה שלנו הולכת ומתרחקת ממני כאילו הרכבת עליה אני נמצא נוסעת לכיוון השני.
"היי מאיר, מצטער להודיע אבל אני מתעכב ברכבת ונראה לי שלא נוכל להיפגש כי יש לי עוד פגישה מתוכננת וחשובה אחר כך".
איך שאני שומע את נימת הביטול, אני רואה איך הבוסים שלי כבר נותנים לי על הראש הרי לשם כך נסעתי. החופשה שלנו היתה רק דרך אגב.
לרגע הרגשתי איך הדם מתחיל לרדת לקרקעית הגוף ואני נשטף בזיעה קרה. מה אני עושה לכל הרוחות?
תוך כדי שאני שומע את נאנד ומדבר איתו בטלפון, הכרוז של הרכבת ממשיך להודיע את הודעותיו ומתנצל על העיכוב. אני מטה מעט אוזן ושם לב שאותן ההודעות שאני שומע ברמקול, אני שומע גם בטלפון  כשאני מדבר עם נאנד.
"היי נאנד, אתה מוכן לקום שניה?" אני שואל אותו בחוצפה ישראלית
"לקום? אני ברכבת. למה אתה רוצה שאני אקום?"
"קום קום, עשה טובה"
נאנד קם. הנה הוא יושב לו 4 שורות לפני באותו קרון, באותה רכבת באותו כיוון, בדרך לפגישה שעתידה להדחות רק בגלל שהקטר החליט.
נקרענו שנינו מצחוק ותוך 2 דקות קיימנו את הפגישה שלנו, בהצלחה רבה, בקרון הרכבת (וללא הסלט גזר שכל כך חיכיתי לו).


סלט גזר של גוגל עם ג'ינג'ר, סלרי, חומוס קלוי וטוויסט קטן וערמומי
מצרכים:
3 גזרים חתוכים לג'וליאנים קטנים ודקים
גבעולי סלרי קצוצים
2 קוביות ג'ינג'ר דורות
חופן חמוציות
חופן גרגירי חומוס מטוגן (שקונים בפיצוציות ואפשר גם גרגירי חומוס מבושל)
עלה אחד של טורטיה (פיתה מקסיקנית) חתוכה דקדק
לרוטב:
3 כפות רוטב סילאן עם חרדל. (השתמשנו במטבל מתוצרת "הבאר" – ניתן להשיג בשוק האורגני במתחם התחנה)
כף דבש
כפית חומץ בלסמי

הכנה:
מערבבים את כל מרכיבי הסלט ובנפרד את מרכיבי הרוטב.
מטגנים ל2-3 שניות את הטורטיה למעין צ'יפסים קטנטנים. מפזרים מעל ומגישים.
יוצקים את הרוטב מעל לקערת הסלט ומגישים.

יום שישי, 18 במרץ 2011

פורים


לכבוד חג התחפושות החלטנו להתחפש אחת לשני והשני לאחת. הוא מצלם ועושה סטיילינג ואני אופה וכותבת. בזמן הצילומים, לא נגעתי ולא כיוונתי. הצילומים בפוסט הזה הם שלו ורק שלו, כולל הסטיילינג והעיבוד. אני רק הסתובבתי מסביב ועצבנתי אותו בכוונה. צחקוקים, מלמולים והפרעות (לזכר המן הרשע).
למרות הכל, יצאו לו צילומים טובים, ככה זה בחגי ישראל, הטובים תמיד מנצחים בסוף :)


נושא משלוחי המנות די זר לי. אצלנו, אחרי כתה ו' המסורת התפוגגה עם המעבר לבי"ס של הגדולים. שם כבר התעסקתי בעיקר בהכנת התחפושת, מסיבות ועניינים חברתיים שברומו של עולמה של ילדה בת 13.
השנה גיליתי שקיים עולם מקביל שבו משלוחי המנות ממוספרים, רשימות של מי נתן ומי יקבל נעשות כבר חודשים לפני, דלפקי המטבח מכוסים בקמח, פרג וניירות צלופן. בקיצור, תעשייה. (קצת מזכיר את חילופי המתנות בכריסמס?)
כמו בכל מסורת חגיגית, ישנו הגבול הדק הזה בין נעים, טעים וחברי לבין מעיק, מזיק ומסחרי.
מדפי המרכולים מתמלאים במבצעי 3 ב 10, היין משנה שעברה יוצא מהמחסן וחוזר לתצוגה, מארזים מוכנים לממהרים וכמובן כרטיס מועדון. יש?

 אז החלטתי להכין עוגיות שמכינים אך ורק לאנשים שאוהבים באמת.


עוגיות מבצק שקדים ובמילוי ריבת תותים ביתית

חומרים לבצק:
300 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות קטנות
100 גרם אבקת סוכר
50 גרם סוכר וניל
¼ כפית מלח
3 חלמונים
100 גרם שקדים טחונים
320 גרם קמח לבן

חומרים לריבה:
1 קילו תותים יפים ללא העלים וחתוכים ל2
1 קילו סוכר
גרידה מלימון אחד
תפוח אחד מגורד

הכנה:
מעבירים את מרכיבי הריבה לסיר גדול ומבשלים על אש בינונית. יש לערבב מידי פעם עד לרתיחה. אחרי הרתיחה מקטינים את האש ומבשלים עוד עד להיווצרות ריבה. ריזה זה ענין מתעתע. בסיר היא נראית נוזלית כשהיא חמה, אז מוציאים מידי פעם כפית להתקררות ובודקים את הצמיגות שלה.
מעבירים לצנצנות נקיות ויבשות, משתדלים למלא עד הסוף וסוגרים היטב. מחכים לצינון.

הבצק:
בקערת מיקסר עם וו הבלון, מערבלים את קוביות החמאה הקרות עם שני סוגי הסוכר. מחכים עד שהחמאה תתרכך ותתאחד עם הסוכר יפה.
מוסיפים את המלח ומערבלים עוד קצת. מוסיפים את החלמונים בהדרגה, כל פעם אחד עד לעיסה אחידה.
בסוף מוסיפים את השקדים הטחונים ואת הקמח לסירוגין עד להיווצרות בצק.
הבצק לא יהיה אחיד מאוד וחלק, אז מאחדים אותו קצת בעזרת הידיים, עוטפים בניילון ומעבירים למקרר לחצי שעה (הבצק צריך להיות קר לעבודה).
מקמחים היטב את משטח העבודה וכם את המערוך ומרדדים לעלה דק אך לא שביר. קורצים צורות בעזרת חותכן, ולא שוכחים לעשות חורים באמצע בכחצי מכמות העוגיות. מעבירים לתבנית תנור מרופדת בנייר אפייה, ומשתמשים בשאריות לנגלה הבאה.
מחממים תנור ל180 מעלות ואופים כל תבנית כ 12 דקות עד להזהבה.

מחכים לצינון ומניחים רבע כפית ריבה במרכז כל עוגה שלמה, מניחים מעליה עוגיה עם חור ולוחצים קלות.


יום רביעי, 16 במרץ 2011

שוק עכו


בשבוע הבא, סדנת הצילום והטעמים שלנו משוק לוינסקי עולה צפונה. נקפוץ כמה דקות לחו"ל של עכו.
על עכו העתיקה, עיר נמל מהעתיקות בעולם, סופרו אינסוף אגדות וסיפורים.
מזה כ-4000 שנה עומד לו נמל עכו והעיר כיעד להעברת סחורות ממזרח ומערב (ובחזרה) וכן לשליטה בחופי ארץ ישראל הקדומה.


אחד המצביאים האחרונים שעשו לעכו כבוד היה נפוליאון שנכנע לחומות העיר ולא הצליח להיכנס אליה עד שהתייאש ועבר לעיר אחרת.
מספרים שהמונח "שאפו" (כובע בצרפתית או "כל הכבוד" אצלנו) נולד כשהננס הצרפתי הסיר את כובעו מול חומות העיר שעמדה מול צבאו החזק.

בעבר עכו זכתה להיות עיר תאומה של ירושלים כאשר הצלבנים לא הצליחו לכבוש את ירושלים ובחרו בעכו להיות "הירושלים של הצלבנים. שארית הפליטה, אלו שניצלו מהתופת בחורבן בית המקדש, בחרו להגיע כפליטים ל"ירושלים של הצפון" ויש אגדות רבות המספרות על בתי כנסת שאדניהם הובאו מהריסות בית המקדש שנחרב.
כיום, עכו היא עיר המשלבת את שלושת הדתות ומוכרזת כעיר "מורשת עולם" של ארגון האו"ם אונסק"ו ועל כן רוב המבנים שבה נועדו לשימור, מה שמכניס אותנו לאווירה כאילו קפצנו לחו"ל למספר שעות.
מכיוון שבאוכל עסקינן, אם כבר הגעתם לעכו, יש מספר נקודות ציון בשוק עכו שנראו לנו כמומלצות למי שקפץ למספר שעות לעיר. השוק אינו גדול אבל כמעט כל חנות טומנת סוד משפחתי העובד מדור לדור.


השוק משתרע לאורך שני רחובות עיקריים. מרקו פולו-בנימין מטודלה (שני מגלי ארצות מפורסמים. אחד יהודי ואחד נוצרי) וישנם סמטאות קטנות וקסומות מסביב שבכל אחת מסתתרת כניסה לחאן (מלון דרכים של פעם שהיה מיועד לסוחרים ולסחורותיהם בדרכם משם-לכאן) והמבנים סביב מושפעים מהנצרות והאסלם, שתי הדתות ששלטו לסירוגין בארץ ישראל ובעיר עכו.

בכניסה לשוק ישנם דוכנים שמציעים מיץ רימונים, חלוות מכל הסוגים ומתוקים של פעם. כדאי ואף מומלץ לטעום מכל אחד. הכל טרי ועל המקום. אם יהיה קריר, הרווחתם כי יש סיכוי שתמצאו את עגלת הסחלב החם.

תבלינים: השוק שופע בחנויות תבלינים רבות. ישנם לא מעט אולם לכל אחד יש את היחודיות שלו.
חנות של מדיין כורדי היא לא סתם חנות. החנות שלו נראית כמו בית מקרחת ומוזיאון שעמד מלכת. צנצנות עם תבלינים מכל העולם עומדים לצד מכונה עתיקה לקליית קפה ועל התקרה תלויים מיני פוחלצים ושאר אוצרות שהים הביא.
מצאנו גם את בית הקליה לקפה של באדר המייבאת קפה מכל העולם. אצל באדר תמצאו קפה וטבק מכל הסוגים לצד סיפורי משפחה העוברים מדורי דורות.


חומוס: בעיה כאובה ביותר. רוב החומוסיות בעכו העתיקה טובות. חומוס סעיד הוא השולט בשוק. אם אתם חפצים בחומוס של סעיד, יש מצב שתאלצו לעמוד דקות רבות בהמתנה בתור הארוך עד שיתפנה מקום מתוך 14 השולחנות. החומוס טעים ואוורירי ואפשר להזמין משאושה, מחלוטה או חומוס עם או בלי פול כמו בתל אביב.
אם אין לכם זמן, לכו על חומוס שאמסייה או את כף החומוס בכניסה לשוק.

מתוקים: אחרי חומוס טוב, מגיע לנו משהו מתוק. ממש בלב השוק תמצאו את ממתקי קשאש. משפחה ותיקה בעכו שיש לה חנות רחבת ידיים עם מטבח בה הם מכינים את הכנאפה והבקלאוות שלהם. שווה להכנס, לטעום ואף לבקש להציץ במטבח.
ברחבי השוק ישנן גם עגלות המוכרות מתוקים מסורתיים, הכל טעים (ומתוק).

פלאפליות: עוד בעיה כואבת וטעימה. ישנם לא מעט פלאפליות בשוק עכו. חבר טוב המליץ לנו ללכת לדוכן הפלאפל הנמצא בהצטלבות הרחובות פאח'ר א-דין ויוליוס קיסר (שוב צמד, אלא שהפעם שני שליטים שמלכו על העיר) וגם הפלאפל של שאמסייה מומלץ אף הוא.


השוק שופע בחנויות למכירת דגים טריים, חפצים שימושיים למטבח (ושימושיים פחות) ושאר מיני חפצים שתמצאו בעיקר בשווקים כמו תיקים, כובעים, בגדים מסורתיים אולם מהרה תרגישו כי הם מלכודות תיירים קטנות האורבות לאלו שלא ראו מימיהם דרבוקה או תרבוש.

מקומות מומלצים נוספים בעכו העתיקה:
אל תוותרו על טיול לאורך חומות העיר, תצפית מרהיבה מהמגדלור לעבר חיפה והסביבה, בית הבהאיים, מוזיאון המחתרות אולמות האבירים, בית הכנסת של הרמח"ל (כולל הסבר אישי ופרטי בווליום גבוה), מנהרת הטמפלרים ועוד.



מתכון שוק – שדרוג זיתים
המתכון הזה (לא ממש מתכון אבל בהחלט ראוי להיות בארסנל שלנו) משדרג את כל סוגי זיתים באופן מיידי. ישנם לא מעט דוכנים בשוק שמשדרגים כך את הזיתים שלהם ובן רגע, עם השדרוג גם קופץ לו המחיר. לכן, כדאי ואף מומלץ לא להתפתות ולשדרג בבית.
מצרכים:
זיתים מנזלינו (אפשר כל סוג אחר)
2 פלפלים אדומים קצוצים
לימון, פרוס עם הקליפה
צרור עלי כוסברה קצוצים דקדק
2 שיני שום קצוצות
מעט שמן זית

הכנה:
כל כך פשוט, מערבבים את כל המרכיבים עם הזיתים, נותנים להם לנוח מספר דקות ואפשר להתחיל להתענג על זיתים בטעם בייתי.
נסו גם לשנות את המרכיבים עם מוצרים שאתם אוהבים.

יום שני, 14 במרץ 2011

אלוף בצלות


מה המשותף למילים מטוס, תגובה, פקח, שלדג, יבוא-ייצוא, מצלמה?
כולם ועוד רבות אחרות, הינן מילים עבריות שחידש המשורר חיים נחמן ביאליק.
את ביאליק אנו פוגשים כמעט מידי שבוע בסיור שלנו בשוק לוינסקי כאשר אנו רואים הלכה למעשה שימוש יומיומי במילים ייבוא יצוא ומצלמה (וגם את הפקח, אם לא שילמנו עבור החניה).
כמו בארוחה, בה שומרים את הקינוח לסוף הסיור, בטרם אנו מגיעים למתוקים של קונדיטורית אלברט, אנו עוצרים בסמטה קטנה שלא נראית כרחוב כלל וכלל אלא יותר כחניון. לצד התחפושות הנמכרות ברחובות הסמוכים, בין התבלינים ובסמוך לרחוב השוק, עומד לו רחוב קטנטן בו עוברים אלפי אנשים מידי יום ואין אפילו רמז או סימן לרחוב ומספרים לכולם שזהו רחוב אלוף בצלות, שם הנושא של סיפורו של ביאליק.


את ביאליק כבר הזכרנו בעבר באחד הפוסטים שלנו בסיפור משעשע כשנתפס מעשן בשבת כשהיה תלמיד ישיבת וולוז'ין (מי שסקרן, מוזמן להציץ במתכון שלנו לצלעות טלה



כילד אני זוכר אותנו הולכים לקולנוע שביט בגבעתיים לראות הצגות כיתתיות ובינהן ראינו את מעלה הקרחות (של אפרים סידון אם איני טועה) ואת אלוף בצלות ואלוף שום של ביאליק.

האיש ששמורות לו הברקות משעשעות בשפה בעברית כמו פרשנותו למשחק הביליארד "עומדים שני ליצים, אוחזים בעצים, מכים בביצים והמיטיב להכניס ללוך, הרי זה משובח".
על הסיגריה שכבר הכשילה אותו מספר פעמים היה אומר "בצד אחד אש, בצד השני טיפש ובאמצע עשב יבש" (ושאף אחד לא יקח את דברי אישית, זה לא אני אמרתי. זה הוא) עדיין חי ובועט בשפתו ובדרכו שהשאירה חותם עמוק על הצביון הארץ הישראלי.

לקראת חג הפורים, בחרתי הפעם לחרוג מעט ולהביא את הפרקים האחרונים  של המחזה אלוף בצלות שאין דומה לו בסגנונו ובלשונו למגילת אסתר אותה אנו נוהגים לקרוא בפורים

י וּדְבַר-הַמֶּלֶךְ נַעֲשָׂה מְהֵרָה, / וַיָּכִינוּ לְמָחָר אֶת-הַכֵּרָה, / וַיְנַסּוּ אֶת-הַשּׁוּם בִּצְלִי-הַקְּדֵרָה, / וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן דְּבַר בֶּן-הַמֶּלֶךְ הָאוֹרֵחַ: / לֹא-בָא כַבֹּשֶׂם הַזֶּה לְטַעַם וּלְרֵיחַ, / וּבֶאֱכֹל הַמֶּלֶךְ מִן-הַצָּלִי הַמְתֻבָּל בְּשׁוּמִים, / וַתִּפְרַחְנָה עַצְמוֹתָיו, וַיְהִי כְאִילוּ מָלְאוּ עֲלוּמִים, / וְגַם גַּרְגְּרֵי-הַשּׁנִי בְּאַף גְּדָל-הַחַרְטֻמִּים, / צָהֲלוּ מִדֶּשֶׁן וַיִּהְיוּ אֲדֻמִּים אֲדֻמִּים / וְעֵינָם כְּעֵין-אֶשְׁכּל הָאַלְגֻּמִּים / (וּכְבָר בְּדִבְרֵי חַכְמֵי קְדוּמִים / בִּכְתָב-אֱמֶת מְפֹרָשׁ רָשׁוּם: / עֲשָׂרָה דְבָרִים נֶאֶמְרוּ בַשּׁוּם: מַצְהִיל הַפָּנִים וּמֵאִיר הָעֵינָיִם / וְהוֹרֵג אֶת-הַכִּינִּים בִּבְנֵי-מֵעָיִם, / וְגוֹמֵר וְגוֹמֵר וְגוֹמֵר אַחַת לְאַחַת, / עַיֵּן בְּדִבְרֵיהֶם וְתִמְצָא נָחַת).
וְלֹא אֵחַר הַמֶּלֶךְ מַעֲשֵׂהוּ גַּם-הַפָּעַם, / וְכָל-שָׂרָיו וְיוֹעֲצָיו שִׁבְעִים זְקֵנִים מְשִׁיבֵי טַעַם / נִכְנְסוּ בִדְבַר-מֶלֶךְ בּוֹ בַלַּיְלָה / לִישִׁיבָה גְדוֹלָה, לִישִׁיבָה שֶל-מַעְלָה, / לְהִוָּעֵץ מַה-יְּקָר וּגְדֻלָּה וְשִׁילּוּמִים / יִנָּתְנוּ לְבֶן-הַמֶּלֶךְ אִישׁ-הַשּׁוּמִים, / חֵלֶף הַפְּרִי הַנִּפְלָא אֲשֶׁר הֵבִיא בִגְבוּלָם, / לְבָרֵךְ-בּוֹ אַדְמָתָם וּלְהַעֲשִׁיר יְבוּלָם, / וְיָדְעוּ הָעַמִּים וְהַלְּשׁוֹנוֹת כֻּלָּם, / כִּי פֹעַל אָדָם – יְשֻׁלָּם.
וַיֵּשְׁבוּ הַזְּקֵנִים שֶׁבֶת דּוֹגֶרֶת עַל-בֵּיצָה, / וַיַּעֲמִיקוּ חֵקֶר וַיְבַקְשׁוּ עֵצָה, / וַיַּחֲלִיקוּ זָקָן מְהֻדָּר וּמְגֻדָּל, / וַיִּקְמְטוּ מֵצַח וַיַּחְתְּרוּ בָאֲגֻדָּל, / לָדַעַת מַה-דְּבַר-הַסְּגֻלָּה מִכָּל-סְגֻלָּה, / הָרָאוּי לְבֶן-הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת לוֹ גְמוּלָה, / וַאֲשֶׁר בְּלִי-צֵל-סָפֵק וּסְפֶק-סָפֵק / חֵפֶץ לִבּוֹ יַשְׁלִים וּרְצוֹנוֹ יָפֵק, / וַאֲשֶׁר יָאְדִּיר גַּם-כְּבוֹד-הַמֶּלֶךְ וְהָעָם / מִנָּהָר וְעַד-נָהָר וּמִיָּם וְעַד-יָם.
עוֹד הַזְּקֵנִים אוֹבְדֵי עֵצוֹת וְעֶשְׁתּוֹנוֹת, / וּזְקַן הַחַרְטֻמִּים הִתְעוֹרֵר כְּמֵקִיץ מִשּׁנוֹת, / וַיֹּאמֵר: רַבּוֹתַי, מָה הַהִתְעַשּׁתוּת וּמָה הַשּׁטוּת? / וּמָה הָעֶשְׁתּוֹנוֹת וּמָה הָעַשְׁתּוּת? / הַדָּבָר פָּשׁוּט בְּתַכְלִית הַפַּשְׁטוּת! / הִנֵה אִתָּנוּ פֹּה בָאִי דְּבַר-סְגֻלָּה, / אֵין-כָּמֹהוּ לִיקָר בְּתֵבֵל כֻּלָּה, – / הָבָה, נְשִׁיבֶנוּ מִנְחָה חֵלֶף הַשּׁוּם וְנִנָּצֵל! / הֲטֶרֶם תֵּדְעוּ מַה-הוּא? –
הֲלֹא הוּא הַבָּצָל!
הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַחַרְטֹם – וְהַזְּקֵנִים כַּף מוֹחֲאִים: / שְׂפָתַיִם יִשּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים!


יא וַיְהִי בַיּוֹם הַשּׁלִישִׁי וַיֶּהֶמוּ הַפַּעֲמוֹנִים, / וְכָל-אַנְשֵׁי-הָאִי הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים, / מִתּוֹמֵךְ הַמַּטְאֲטֵא וְעַד-תּוֹמֵךְ הַפֶּלֶךְ, / נִדְחֲפוּ הַחוּצָה בִּדְבַר שַׂר חֲצִי-הַפֶּלֶךְ, / לַעֲשׂוֹת כָּבוֹד וִיקָר לְבֶן-הַמֶּלֶךְ / וּלְשַׁלְּחוֹ מִן-הָאִי, עֵקֶב כָּל-הַגְּדוֹלוֹת, / בְּרַעַם תֻּפִּים וּבְסַעֲרַת מְחוֹלוֹת.  / וַתַּעֲבֹר הָעֲבָרָה, וְכָל-הַקִּרְיָה הוֹמָה: / הָעָם מִזֶּה וּמִזֶּה נֶעֱרַם כְּחוֹמָה, / וּבֶן-הַמֶּלֶךְ – לְפָנָיו תִּשְׁתַּחֲוֶה כָל-קוֹמָה – / רוֹכֵב בַּתָּוֶךְ עַל-אֲתוֹנוֹ הַצְּחוֹרָה רוֹמָה, / וּמִסָּבִיב לוֹ שִׁבְעִים פַּחוֹת וּסְגָנִים / רוֹכְבִים עַל-שִׁבְעִים רְכָשִׁים וַאֲחַשְׁתְּרָנִים, / וּבְרֹאשׁ הַתַּהֲלוּכָה בִכְרָה נָאוָה וְקַלָּה / צוֹעֶדֶת מַעֲדַנּוֹת מְקֻשּׁטֶת כְּכַלָּה, / מוּבֶלֶת לְאִיטָּהּ, נְהוּגָה בְאַפְסָר / בְּיַד-אֲחַשְׁדַּרְפָּן אוֹ בְיַד-טַפְסָר, / נוֹשֵׂאת בְּהָדָר מַשְׂאַת הַסְּגֻלָּה, מִנְחַת הַמֶּלֶךְ לַחֲתַן-הַכָּבוֹד וְהַגְּדֻלָּה: / אַמְתַּחַת מֶשִׁי יְקָרָה בַּהֲדָרָהּ כְּלוּלָה, / רְקוּמָה זָהָב וּמְלֵאָה בְצָלִים כֻּלָּהּ, / מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, אֵיפָה שְׁלֵמָה וּשְׁקוּלָה; / וּמְגִלַּת-קְלָף, הִיא אִגֶּרֶת הַתְּעוּדָה, / חֲתוּמָה בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וּבְאוֹתִיּוֹת זָהָב רְפוּדָה, / אֶל-הַאַמְתַּחַת בִּפְתִיל תְּכֵלֶת צְמוּדָה, / וְעָלֶיהָ בִּכְתָב אָמָּן מְזֻיָּן וּמְתֻיָּג רָשׁוּם: / אוֹת-כָּבוֹד וִיקָר לְאַלּוּף שׁוּם! – / וְהַכָּרוֹזִים עוֹבְרִים בָּעָם עָבֹר וְקָרוֹא: / כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִיש אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ! / וְכָל-הָעָם מִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם / מְרִיעִים לְעֻמַּת בֶּן-הַמֶּלֶךְ בְּקוֹלָם: / "יְחִי בֶן-הַמֶּלֶךְ אַלּוּף-שׁוּם לְעוֹלָם! / צֵאתְךָ לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם!" – / וְהַפַּעֲמוֹנִים עוֹדָם הוֹמִים הָמֹה וְהָלֹם, / וּמֵרָאשֵׁי הַמִּגְדָּלִים מְנַפְנְפִים הַדְּגָלִים, / וּגְבִירוֹת מֵרָאשֵׁי טִירוֹת מַמְטִירוֹת בְּצָלִים, / וּבְרֹאשָׁן כְּלִילֵי-פְאֵר: מִקְלְעוֹת בְּצַלְצַלִים, – / וְהַתֻּפִּים מַרְעִימִים וְהַצֶּלְצְלִים מְצַלְצְלִים.

יב וּבֶן-הַמֶּלֶךְ שָׁב אֶל-בֵּיתוֹ – וּבְיָדוֹ טוּבוֹ, / וְלֹא-יָדַע אִישׁ בְּצֵאתוֹ וּבְשׁוּבוֹ, / כִּי מֵאָז שָׁב מִדַּרְכּוֹ שַׂךְ בַּעֲדוֹ, / וַיִּלְבַּשׁ דְּמָמָה וָעֹצֶב כְּמַדּוֹ, / וְלֹא-גִלָּה לְאִישׁ בָּעוֹלָם סוֹדוֹ, / זוּלָתִי לְכוֹתֵב הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לְבַדּוֹ.


שוקי עוף קטנטנים עם קונפי בצלי שאלוט מקורמלים ביין אדום

מצרכים:
שוקי עוף ללא העצם (בקשו מהקצב או הסירו עם סכין כבדה)
צרור גדול של בצלי שאלוט
2 כוסות יין אדום
2 קוביות שום כתוש של דורות
2 קוביות פלפל צילי גרוס של דורות
2 קוביות כוסברה קצוצה של דורות
שמן זית לטיגון

להכנה:
כדאי ומומלץ לעבוד עם מחבת או סיר חסין אש מכיוון שאחרי שלב הטיגון מעבירים את הכלי לתנור.
מטגנים את שוקי העוף לסגירה ומעבירים לצלחת
מקרמלים את בצלי השאלוט על לקבלת צבע זהוב. מוספים יין אדום וממשיכים בטיגון מספר דקות
מוספים את שוקי העוף ומכניסים לתנור חם למשך 40 דקות או עד שמתקבל צבע יפה
בנתיים מכינים מחממים מעט שמן זית בכלי ומכניסים את  קוביות השום, הכוסברה והצילי.
אחרי 40 דקות, מוציאים את המחבת, יוצקים מעל את תערובת התבלינים ומחזירים לתנור למספר דקות נוספות ומגישים.



יום שישי, 11 במרץ 2011

כך יעשה לאיש שגזל ממני את מנוחת אחר הצהריים שלי - סיפורים באוירת פורים


כילידי עיר הקודש בני ברק, היה כל כך טבעי שאחרי נישואינו נגור בבני ברק ליד שאר בני המשפחה.
עברנו לשכונה צעירה באזור מתפתח שסבב חברים טובים וקרובים עם חיי קהילה עשירים.
באחד הערבים בעודנו צופים בכבלים (שהיו אז חדשים למדי וקיבלנו אותם לשנת נסיון חינם) מצלצל הטלפון. "שלום, אפשר להזמין פיצה?" עניתי טעות וסגרתי.
3 דקות אחר כך, שוב. "שלום, אפשר להזמין מגש פיצה?"  עניתי שוב פעם טעות וסגרתי אלא שהפעם השפופרת לא הונחה בעדינות.
בפעם השלישית כבר קפץ לי הפיוז. התחלתי לחקור וגיליתי שנפתחה פיצריה חדשה ששלושת הספרות האחרונות שלה דומות לשלנו. (שלי הסתיימו ב560 ושלהם ב650)


באיש מסור הרמתי טלפון לפיצריה להסביר להם שאני מקבל עבורם הזמנות.
בעל העסק החל מקלל ומגדף אותי בטענה שמתחריו שלחו אותי להציק לו וטרק לי את הטלפון בפנים.
התקשרתי אליו שוב. אמרת לו בעדינות "חביבי, חבל. לדעתי אתה מפסיד לא מעט. כנראה שיש לך טעות במספר בפרסומים שלך אבל דע לך שאין לי את מלוא הסבלנות לשרת את לקוחותיך. אני מבקש שתשנה את המספר או שבקרוב המצב רק יחמיר"
כמובן שהאיש לא שעה לבקשתי והמשיך בשלו ומכיוון שלא עזרו המילים, עברתי למעשים.
בשיחת הטלפון הראשונה, הצעתי מבצע "הזמן קולה, קבל פיצה"
אחר כך שכללתי את המבצע "משלמים רק עבור התוספות ומקבלים מגש נוסף בחינם"
מיותר לציין שרוב הלקוחות שפנו אלי, עדיין ממתינים לשליח שבושש להגיע.
אחרי שבוע, שוב הרמתי טלפון לבחור ושוב הוא קילל וגידף והיה בטוח שאחד ממתחריו שלח אותי אליו. לא עזרו ההסברים ולא התחנונים שלי שמנוחתי נפגעת ומי אני בכלל שאני פונה אליו ויום אחד הוא עוד יראה לי מאיפה הדג...
עברנו לשלב ב':
כזכור, אנו גרים בבני ברק. מקום בו מקפידים על מצוות קלה כבחמורה ובמיוחד על כשרויות מהחמורות ביותר שיש.
ערב אחד, עשיתי מבצע: "פפרוני או שינקן חינם ללא תוספת מחיר"
כל מי שהתקשר הוזמן לשמוע על ה"מיוחדים שלנו" וכשנשאלתי מהם, לא עברו 3 שניות עד ששמעתי טריקת השפופרת שריסקה את הטלפון לרסיסים.

שבוע אחר כך, אני מטייל להנאתי בגינה הציבורית ואני מבחין בפשקוויל שמודיע כי ועד הרבנים של העיר הוציא פסק הלכה חמור ביותר ואוסר על הציבור להזמין פיצה מאותו אחד שכן הוא חוטא ומחטיא את הציבור ומוכר נבלות וטריפות.
מאותו יום, שבה השלווה לביתנו הקט.


ולמתכון: סרדינים קטנטנים מטוגנים עם גרגירי חומוס שלמים, קוביות גבינה בולגרית ובצל ירוק
מצרכים:
4-5 סרדינים שפרוטים איכותיים (משוק לוינסקי כמובן)
חומוס שלם מבושל. (אפשר סנפרוסט קפוא, או מקופסת שימורים. אני השתמשתי בחומוס קלוי ומטוגן)
גבינה בולגרית חתוכה לקוביות יפות ושוות
בצל ירוק, קצוץ דקדק

הכנה:
מקמחים מעט את הסרדינים ומכניסים למחבת משומנת בשמן זית למספר שניות.
מוציאים וסופגים שמן עודף.
בקערת ערבוב מכניסים את הגבינה הבולגרית, את גרגירי החומוס ואת הבצל הירוק הקצוץ ומחברים לסלט. מתבלים במעט שמן זית ומלח ופלפל.
מסדרים את הסלט בצלחת הגשה ומעל מסדרים את הסרדינים ומגישים.



יום רביעי, 9 במרץ 2011

מתחילים לאכול פה פרג – דלעת אפויה, פרג וחזה עוף על איטריות אורז


פורים בפתח עם כל הקלישאות הידועות "משנכנס אדר מרבים בשמחה", התארגנות למסיבה שווה והמירוץ הקבוע אחרי התחפושות של הילדים.

כשפורים מגיע לאוכל, יש אסכולות רבות סביב סעודת פורים וסביב משלוחי המנות.
עד לא מזמן היינו נכנסים לחרדת קודש ליום הפורים. הבית היה הופך להיות מעין תחנת רכבת של שוקולדים ובונבוניירות. הדלת לא היתה נסגרת. כל שלוש-דקות נקישה וכשפתחנו את הדלת, ראינו מולנו סלסלה ענקית שהיתה מסתירה איזה ילדון מאופר/מחופש לעוד קאובוי/אינדיאני/כיפה אדומה.
קישון היטיב להמחיש את משלוחי המנות במערכון רונדו, בו הוא מספר על משפחה שקיבלה בונבוניירה והעבירה אותו הלאה לדודה וכך החלה בסבב שנמשך שנים עד שקיבלה אליה בחזרה את אותה הבונבוניירה אלא אבוי, כשפתחו אותה בהשתוקקות, גילו שהבונבוניירה הגיעה במצב צבירה "אחר" ופגת תוקף לאכילה. (הנה שמוליק סגל מקריא חלק מהסיפור
לא סתם כשנשאל קישון מה לא עושים עם בונבוניירה הוא ענה: לא פותחים אותה!!




לפני כמה שנים, אחרי שראינו שיש תחרות סמויה בין המשפחות של מי יותר גדול, החלטנו לשים סוף לעניין. תלינו פתק "התקזזנו" וברחנו לחברים רחוקים או לארוחת חג בחיק המשפחה. לפעמים היו כמה שהתעקשו להשאיר את הבונבוניירות ליד הדלת ומי שחגג היו החתולים.  

לפרג שמור זיכרון ילדות. תמיד שנאתי להתחפש. לא אהבתי את הקטע המטופש הזה ללבוש כל מיני כובעי פלסטיק ולעשות קולות של אינדיאני או בוקר שמחפש ברחבי העיר את הסוס פוני שלו.
כשהייתי בן 6 או 7 לקחו אותי למסיבת פורים כללה גם תחרות תחפושות .
כל ילד זכה באוזן המן שכבר מהרגע הראשון לא עשתה עלי רושם טוב לראות את השחור המגעיל הזה נוזל לו מתוך האוזן.
עד היום אני לא ממש מבין למה צריך לאכול את האזניים של המן שכולם אמרו שהיה הרשע בסיפור של המלך הזה שכל יום היה עסוק במסיבות חשק ברחבי הארמון.
לא יכלו למצוא איזה שוק אווז? או לפחות משהו קצת יותר אכיל מאיזה אוזן של פרסי שאשתו שפכה עליו את המים של הספונג'ה כשהבינה כמה טיפש היה האחמידינג'אד של תרפפ"ו?
בחזרה למסיבה. כשחילקו את האזניים הדוחות האלה, סירבתי בתוקף באמירת איכססס ואם אני זוכר נכון, אפילו יצאתי החוצה במהירות כשאני משאיר אחרי ילדים המתלקקים להם בהנאה לא ברורה.
גם בכתיבת שורות אלו, למרות שכבר טחנתי מאות אם לא אלפי עוגיות/אזניים ממולאות בפרג, יש בי עדיין את תחושת המרחק שהשחור הזה שדומה יותר ל...הולך לטייל לי בבטן.
כשהבנתי שרק אני לא חגגתי על האוזן של המן בן אמדתה ההגגי (מבלי להזכיר בנשימה אחת את 10 בניו יקירי המגילה) וראיתי את הילדים רבים על הפירורים, לא רציתי להרגיש הפרייר של השכונה והסכמתי לטעום. כמי שאינו רוצה להודות בטעותו, העמדתי פנים של פוקר-פייס כשאימי שואלת אותי איך האוזן. "איכס עניתי" אבל בפנים בפנים היא היתה טעימה. מאז, אני לא מסתפק באוזן המן אחת. אני מזכיר לכולם שנולדנו עם שתי אזניים וגם הוא, ולמרות שהוא היה המן.


גם אצלנו בבלוג תורגש אווירת פורים ממש בסמוך לחג, איננו יכולים כרגע לגלות אבל רק נרמוז שהחלפנו תפקידים ויש למה לצפות. בטוח שיהיה מצחיק ומשעשע.

חזה עוף עם דלעת אפויה ופרג על איטריות אורז
מצרכים:
חתיכה גדולה של דלעת
כפית זרעי פרג
חזה עוף שלם
רוטב סויה
חבילת אטריות אורז

הכנה:
חותכים את הדלעת לקוביות שוות, מושחים בשמן זית ואופים בתנור לכ-20-15 דקות להשחמה. מוציאים ומפזרים מעל את זרעי הפרג.
חותכים את החזה עוף לגודל רצוי ומקפיצים עם מעט שמן זית ורוטב סויה.
חולטים את האטריות אורז במים רותחים למספר שניות, מסננים ומעבירים לקערת הגשה.
מניחים מעל לאטריות האורז את העוף המוקפץ ומעליו את הבטטות הצלויות ומגישים עם רוטב המורכב מחלקים שווים של רוטב סויה, רוטב טריאקי, שמן שומשום וצילי מתוק