יום ראשון, 1 במאי 2011

פוסט אורח – יום השואה


בעשרת הימים הבאים יחולו ימים משמעותיים בחיי המדינה שבדרך.
ללא כל קשר, היום  הוא 1 במאי ולא נראה לי שמלבד שמעון פרס ששומע בזה הרגע את המנון האינטרנציונל הידוע, יש עוד מישהו שזוכר את יום הפועלים. בימים עברו, תל אביב היתה נצבעת באדום וכל מוסדות ההסתדרות היו מתארגנים בתהלוכות ברחובות הראשיים של העיר כשבראש העיר היה צועד מזכל ההסתדרות (כיום אני זוכר רק את ירוחם משל ואת ישראל קיסר)
אחרי 1 במאי, שבוע לפני יום הזכרון ויום העצמאות, אנו נעמדים דום ביום מרד גטו וארשה הלוא הוא הזכרון לשואה ולגבורה.
אלו הם גם הימים בהם בעל כורחנו אנו נחלקים לשניים, אלו שמשפחתם היו בשואה ואלו שלא וזאת למרות היותנו עם אחד.
חיפשתי כמעט נואשות להביא את השואה מהיבט אחר ונזכרתי במאמרו של חברי משכבר הימים קובי אריאלי שאילולא ביקר בעיר בה נולד אבי, כנראה שלא הייתי מתעכב על סיפורו.

פולני כפול

נופי פולין הם אחד המראות הקשים בעולם כולו. כשאתה גומע שמונה מאות ושמונים קילומטרים בדרכמרדי פולין, מה שאתה רואה זה מראה אחד שמורכב מחטיבת נוף אחת בת חמש מאות מטר, שמוכפלת שבע מאות פעמים. שדה צהוב, שדה ירוק, בית קטן, עצים גבוהים, שדה חרוש, כנסיה, פרה, זקנה, וחוזר חלילה: שדה צהוב, שדה ירוק, בית קטן וכן הלאה. מגיע להם, לרשעים הללו, שיש להם ארץ כל כך מכוערת וכל כך משעממת.
הייתי שם יומיים בדיוק. יום וחצי, ליתר דיוק. אני, הכתבת, הצלם והנהג. באנו לצלם. עבורי היה זה הביקור הראשון בפולין. לא חשבתי שאתרגש. תיאורי המסעות לפולין רוויים בכל כך הרבה קלישאות ופלסטיקה, עד שהייתי בטוח כי בי שום דבר לא יצליח לגעת. כעבור שעות אחדות מהנחיתה, הסתבר, כמובן, שטעיתי. כשקראתי על פולין, לא קראתי על פרט חשוב אחד: תמרורי הדרכים.
מימיי לא חשבתי שתמרור יכול לרגש כל כך. ברגע שהתייאשתי מהנוף, עברתי לעיין בתמרורי ההכוונה. מתמרור לתמרור הלכה הדרך וקיבלה משמעות, עד שהרגשתי שאני נוסע בתוך ספר. פתאום לא ראיתי לא עצים ולא שדות, אלא דפים ואותיות, דיוקנאות וקלסתרים.
פיאסצנה. גורא קלאוואריא. אוטבוצק. גרודז'יסק. וורקא. קוז'ניץ. ראדום. סטראחוב. אוז'רוב. אוסטרובצה. לובלין. טארנוב. לאנצוט. עבורי, ילד שגדל על ספרות יהודית היסטורית, כל אחד כזה, הוא סיבה לקפיצה בלב. כל אחד הוא עולם תוכן מלא וגדוש. מהלך היסטורי, תורתי, ספרותי ותרבותי שלם, רשום כאן בפשטות עניינית על שלטי כביש ירוקים, בתוך האינסוף הארור הזה, ששמו פולין. כאילו ביקש מישהו לבנות גלעד מקורי לכל העולם שהיה ונעלם, ובנה אותו כך.
עם התקדמות הדרך אתה מבין שמה שנותר הוא לא גלעד, אלא רק תמרור. זו אותה אוטבוצק ואותה לובלין, אותה אוז'רוב ואותה וורקא. מה שנותר מהן הוא התמרור.
אתה, הנוסע, אתה הגלעד.

***

ביום הראשון צילמנו בליז'נסק, על קברו של ה"נועם אלימלך". ביום השני החלטנו לבצע טיול חופשי, בלי יעדים ובלי מטרות. סתם כך, לצעוד על האדמה הארורה הזו, אולי אפילו להיכנס לכמה יערות קטנים, לנשום את המרחבים הירוקים, לצעוק בקול "סבא" ו"סבתא" ובעיקר – לראות אנשים. לדבר איתם, עם הפרצופים האפורים, החרושים. לשמוע את צליל שפתם. לשאול אותם שאלות מעצבנות, לנסות לחקור ולברר ולגלות שהם בכלל יהודים שנתקעו כאן שני דורות.
אני התעקשתי לא לנסוע לאושוויץ בירקנאו. היו לנו חמש שעות בלבד ורציתי לנצל אותם לראות אנשים חיים. לדבר איתם. להכיר אותם ולנסות להבין אותם. למחנות ניסע בפעם אחרת.
נכנסנו לאוסטרובצה. כמעט מייד ראינו אותו. פולני זקן, חסר שיניים, יושב על גדר אבנים נמוכה ונוהג כלב גדול זקן עוד יותר ממנו. לא היה בו שום דבר מבטיח, אבל איזה זיק קטן בעינו לימד אותנו כי עלינו לקשור שיחה. היה לו פרצוף של אחד שזוכר.
התחלנו לדבר בשלוש שפות, פונים באנגלית, שואלים ברוסית ומהר מאוד עוברים לאידיש. מייד הבנו שלהבדיל מהשכונה שלנו, כאן בפולין, זה שאתה זקן וחסר שיניים זה לא אומר שאתה מבין אידיש. חזרנו לרוסית, הוא עדיין שתק והחמיר פנים, אבל אז, ברגע אחד, הוא פתאום הבין את הסיטואציה והחל לדבר. "ז'ידו ורוצ'אלי", הוא אמר בכעס, "ז'ידו ורוצ'אלי". כיון ש"ז'ידו" היא מילה שמצויה בעומק הדי.אן.אי. של כל מחזיק תעודת זהות כחולה, הבנו שאיכשהו מדובר בנו, אבל בעזרת תנועות הידיים הנמרצות שלו, גם את המילה השנייה הבנו: היהודים חזרו, זה מה שהוא ניסה לומר.
זה היה רגע שכל יהודי צעיר בעולם מתענג עליו לא מעט. הסיטואציה הזו, של פולני זקן חסר שיניים, מנפנף בידיו בבהלה מפני היהודים ששבו לנקום את נקמתם, ומולו ניצבת חבורה יהודית צעירה, עולצת, מלאת עיזוז ושיניים בריאות הצוחקת לו בפנים, היא סיטואציה די קסומה. אבל הזקן הזה היה יותר חכם ממה שחשבנו. הוא לא באמת פחד מאיתנו. הוא בכלל לא דיבר עלינו. הוא נכנס הביתה, יצא עם מתורגמן צעיר, נכד, כפי הנראה, והחל לתת דרור לסיפוריו ולמחשבותיו. בקור רוח מקפיא, הוא החל, מבלי שהתבקש בכלל, לספר את הסיפור שמאות תיירים יהודים דומעים כבר שמעו ממאות פולנים זקנים, על היער, והצעקות, והחיילים הגרמנים, ואיך הוא היה נער צעיר וטיפס על עץ גבוה, ומשם שמע את צווחות היהודים והיהודיות שעמדו עירומים מעל בור, ואיך הוא ראה את הגרמנים מתעללים בהם, ואיך הוא שמע את היריות וראה את הגופות נופלות ואחר כך, בלילה, הלך לשם עם חברים שלו לחפש קצת ביזה, ועל קול הרעם הגדול והשקט שבא אחריו, ועל האדמה שרעדה מתנועות הפצועים הקבורים חיים.
ואת הכל הוא סיפר בעיניים פקוחות ובמבט ענייני. אנחנו התפלצנו אבל המשכנו להקשיב. הוא סיים את התיאור ומייד חזר, באנחה גדולה, על המנטרה שלו: "ז'ידו ורוצ'אלי". היהודים חזרו. "טוז'א ז'ידו ורוצ'אלי", הרבה יהודים חזרו, הוא הוסיף, וגם תרם מילת מפתח נוספת, שהקפיצה את כולנו: "סינגוגה".
הופ! זה כבר נעשה מעניין. לא סתם שהיהודים חזרו. הם חזרו ובנו בית כנסת. מכאן הוא כבר לא יכול היה לברוח. איפה? שאלנו. יש הרבה, הוא אמר, קם ממקומו, נכנס איתנו למכונית והחל לכוון את הנהג. נסענו קילומטרים אחדים במבואות העיר הקטנה, עד שהגענו לפאואר סנטר די גדול. סופרמרקט, חנות נעליים, פאב וסניף של מקדונלד'ס. כאן, הוא אמר, והצביע נכחו. "סינגוגה". כיון שהמתורגמן כבר לא היה איתנו, לא נותר לנו אלא להבין שחוויית האלצהיימר לא זרה גם לפולנים ומן הסתם משהו השתבש במוח הענק הזה. איפה? שאלנו. כאן, הוא הצביע. "וורשאווה, קרקוב, טוז'א סינגוגה" (הרבה בתי כנסת).
נותרו שעתיים בלבד עד לטיסה ועל כן לא נותר הרבה מלבד להחזיר בשתיקה את הזקן אל כלבו ואל גדרו ולהמשיך להתעמק בסיפוריו המזעזעים. איש לא טרח להבין למה בדיוק הוא התכוון ביהודים שחזרו, ובבתי הכנסת שהם בנו.

***


בדרך לשדה התעופה עברנו גם בקושיצא. שם, בבית הכנסת העתיק המחודש, שניסה לשחזר במדוייק את כל מה שחרב ונחרש וחוסל ודימם, ניצב עכשיו בגאון ארון קודש יהודי שנבנה בכסף של יהודי פולני שהגיע לניו יורק בגיל 12, יתום מאב ואם, הסתובב ברחובות מנהטן חצי שנה, גנב אבטיחים ומכר אותם, קנה שעונים מזוייפים בזול ומכר אותם ביוקר, הסיע במכונית מקרטעת עשירים שמנמנים, קיבל מהם טיפים וקנה מניות, פתח סניף ועוד סניף עד שנעשה מיליונר, ואחרי שקיבל במרמה ובקריצה מכרז לבניית חצי עיר מעוד יהודי כמוהו שהצליח להגיע עד משרת מהנדס העיר, החליט לבנות גם כמה גלעדים בעיירות הולדתו השרופות.
בית הכנסת היה ריק, כמובן, והגויה הזקנה שפתחה אותו ניצבה בפתח בקוצר רוח וציפתה למתת שהבטחנו לה, אבל אנחנו סבבנו באולם הגדול, הבטנו בקירות ובכתובות, ליטפנו בעינינו את ארון הקודש המפואר, ואז, כשעיני נפלה על פרוכת הקטיפה הארגמנית ועל מה שהיה רקום עליה, התבהר פתאום הכל.
מקדונלד'ס!
מעוצמת הגילוי פרצתי בצחוק גדול שהאנשים מסביב ייחסו אותו לתגובה לקויה של המוח מעוצמת הרגע, אבל אני באמת צחקתי. צחקתי כי זה היה מצחיק.
מקדונלד'ס. M גדולה. צהובה. מסוגננת. שתי גבעות שמרכיבות אייקון אחד מוכר. גדול. מאיר. מודגש. שני לוחות הברית. בדיוק כמו בבית הכנסת. כמו בכל בית כנסת בעולם. על כל ארון קודש בעולם.
לשם הוא לקח אותנו, השוטה הזקן. לסניף של מקדונלד'ס. ששים שנה הוא לא ראה אותם, את היהודים. הוא כבר לא זוכר בכלל איך הם נראים. רק לשנוא אותם הוא יודע. פתאום הם חזרו. בהתחלה טיפין טיפין, רק באו לבקר. חיפשו מצבות, בניינים, ספרים. אחר כך הם החלו לבוא בקבוצות גדולות יותר. ואז, לפני חמש עשרה שנה בערך, הם באו בהמוניהם, מאמריקה. ובנו סניף של בית כנסת בכל פינה ובכל עיר, ומעליו תלו את סמל שני לוחות הברית שלהם, למען יידעו כולם שהיהודים חזרו, ובפנים הם מוכרים טריפל צ'יזבורגר עם צ'יפס וקולה מוגדלים. ימח שמם של כל היהודים.

***


אין לדעת מה היה עומק ורוחב החזון שהניע את ריי קרוק בשעה שהחליט, ב-1955 להפוך את רשת מקדולנדס לענקית המבורגר בינלאומית. למען האמת, אני גם לא ממש מתחבר לחזון הזה, כל עוד רוב סניפי הרשת אינם כשרים. לעיתים אני נוטה גם, אגב שיטוט באינטרנט, להאמין לכל אותם משיחי בריאות המזהירים אזהרות חמורות מפני נגיסה בכריך העגלגל וגם סתם כך, באופן כללי, אני בז לניצול עובדים, חרד מאמריקניזציה של העולם, סולד מקטשופ ומתעב מזון מהיר.
אבל אם זכינו, וישנם אלפי, או אפילו מאות, או אפילו כמה עשרות פולנים זקנים רעים, שכבר כמה שנים טובות קמים בבוקר, רואים את הסניף של מקדולנד'ס ונתקפים חרדה מפני שני לוחות הברית והיהודים שחזרו, יש לי רק דבר אחד לומר על זה: Im love it.


2 comments:

  1. buy tramadol cheap tramadol ultram 50 mg - how to buy tramadol online overnight

    השבמחק
  2. phentermine no prescription needed phentermineonlinesales.com - phentermine reviews

    השבמחק